הזיכרון הראשון שלי
הוא מגיל ארבע.
התעוררתי משנת צהריים. הבית היה שקט. כולם ישנו.
הגעתי למטבח, טיפסתי על השולחן והתיישבתי על אדן החלון הפתוח, שש קומות מעל האדמה. הרגליים בחוץ. יד אחת נאחזת בקיר.
ידעתי שזה מסוכן. הרגשתי את הרוח. עצמתי עיניים. ואז התחלתי לחשוב.
מי אנחנו מתחת לכל מה שלמדנו להיות?
למה אנחנו כאן?
ומה המהות של כל הדבר הזה?
התחושה זכורה לי אפילו יותר מהמחשבות. לרגע הרגשתי מחובר לעצמי באופן שקשה לי להסביר גם היום.
לרגע לא הייתה לי תשובה. הייתה תחושה — תדר נקי, כמעט חסר מילים, שבו לא הייתי צריך להיות שום דבר מלבד נוכח.
מאז אני מזהה את אותו חיפוש בצורות שונות: במשפט שנחתך בדיוק במקום הנכון, במנגינה שמצליחה להחזיק סתירה, ובמפגש שבו אדם מרשה לעצמו, לרגע, לא לנהל את הרושם שהוא משאיר.