פרולוג
לשעה אחת־עשרה בליל השבת הראשון של האביב היה צליל משלה: קינה דקה וצווחנית, ובכל זאת רועמת.
היה בה משהו משירתה של ציפור, אף שלא הייתה זו ציפור — בזה הייתי בטוח.
איש מלבדי לא היה יכול לשמוע אותה מבעד לתנועת כלי הרכב ולהמיית הברים והמועדונים שנמתחו בזה אחר זה לאורך השדרה התל־אביבית.
היה בזה משהו על־טבעי ומופלא. האנרגיה שנלוותה לנעימה — לזמן ולמקום המדויקים — הלמה להפליא את הלך הרוח הקוסמי שהייתי שרוי בו.
עיניי נחו על צעירה רזה וארוכת שיער־פחם, לבושה מכנסיים לבנים וחולצת טריקו תואמת. היא ישבה על כיסא עץ גבוה, ברכיה לוחצות כדור צהוב ביניהן, ורד אדום בידה האחת ונר דולק באחרת.
הבעת פניה שידרה תסכול, אי־נחת וחוסר סבלנות. היא שיוועה לסקס שכמותו עוד לא ידעה.
זה בישר רעות.
להפתעתי, צעדתי לאחור והתנתקתי מן החלון.
מי שמכיר אותי יודע שקשה מאוד להפתיע אותי. למעשה, אינכם רוצים להפתיע אותי. עזבו את ה״למה״; הסיבה חשובה פחות. פשוט אל תעשו זאת.
במשפט אחד: אם חלילה תצליחו, אתנתק מחייכם. ואם כבר הספקתם להכיר אותי באמת, זה כנראה יטלטל ויצרוב — מפני שכבר הכרתם בערך שטפטפתי לתוכם.
זה יכאב כפלדה הננעצת בבטן: תחילה ההלם הפשוט של גוף זר החודר לבשר, אחר כך הפגיון המסתובב בתוכו. ולבסוף אפנה אליכם את גבי, באותו רוך המאפיין אותי, ואשוב כלעומת שבאתי — בידיים ריקות — מפני שנכשלתי אתכם. בטובתכם.
עקבותיי יימחקו, איעלם מן האופק והפגיון יישלף באבחה אחת. ואתם… אתם עוד תתבוססו זמן־מה בדמכם.
אני יודע את הדברים האלה מפני שאני מה שמכונה אמפת סינסתטי — Synesthesiac empath — ולכן אני מודע לדברים שאנשים ׳נורמליים׳ אינם יכולים לראות, לשמוע או לחוש.
למעשה, אני אמפת־על סינסתטי — Synesthesiac Super empath — אבל התואר נשמע טווסי מדי ביחס למי שאני ולשלומות שאני מבקש לשמר, ולכן לרוב אני משמיט את הסופרלטיב.
סופר־אמפת הוא אדם שהאמפתיה שלו חורגת מגבולות האנושי: הוא קולט את רגשותיהם של אחרים כאילו היו שלו, ולעיתים בעוצמה העולה על רגשותיו שלו. לא רק עצב, פחד או תשוקה, אלא רגש שלובש חומר — משקל, צבע, טעם, תמונה שאינה שייכת לעולם הזה.
מאחר שכל מחשבה נושאת רגש, אני מסוגל גם לקרוא מחשבות. הבהירות עלולה להפחיד את מי שאינו מורגל בתחושה שאדם זר נמצא בתוך מוחו — מפני שזה בדיוק מה שקורה. אני מוצא את עצמי במוחו של האחר. כמו עכשיו, בתוך שלך.
במקרה שלי, אני מסוגל גם להפוך את הזרם: לגרום לאנשים לחשוב ולהרגיש כמעט כל דבר שאבחר, באמצעות הזרקת מחשבות ורגשות לתודעתם. אני יכול לשתול זיכרונות של אירועים שלא התרחשו, אמיתות שמעולם לא למדו, פחד פתאומי, שנאה או כפייה. ובניגוד לג׳יני מ׳אלאדין׳, אני יודע לייצר גם אהבה.
ואם לא די בכך, הסינסתזיה קושרת את חושיי בחוטים סמויים ומאפשרת לי להמיר אחד באחר: לשמוע צבעים, לטעום צלילים ולראות מצבי רוח ורגשות כתמונות וכדמויות. כן, זה סוריאליסטי בדיוק כפי שזה נשמע.
כך הכרתי את צליל השעה אחת־עשרה של אותו לילה. לכל שעה היה צליל משלה — תמצית מצב הרוח, האפשרויות והאנרגיה של אותה מנת אינסוף; הדימוי העילי שהרוח הנסתרת לבשה לרגע.
כפי שכבר הבנתם, אני רחוק מלהיות רגיל, וגם חיי אינם מתקרבים לנורמטיביים.
וכך מתחיל הסיפור הזה: סיפור הפיתוי של צעירה יוצאת דופן.
נעתי בקושי בין חברי להקת ׳האבנורמליים׳ בדירתי העורפית, בקומה העליונה של בניין באוהאוס בן שלוש קומות, בצדה המערבי של השדרה. גוליגירל ידעה להכביד את כוח המשיכה סביב מי שהרגיז אותה; קייבמן שמע את הדחפים שאנשים קברו מתחת למילים; והרוזן לארי — ובכן, איש מאיתנו לא שאל עוד מה בדיוק הוא שותה מן הכוס האטומה שלו. הם היו חבריי, במובן שבו מפלצות מסכימות לא לטרוף זו את זו בתוך הבית.
השקפנו על רצועת המועדונים, בתי הקפה והמסעדות שמילאו בזה אחר זה את שדרת רוטשילד התל־אביבית.
זו הייתה בשורתה של השבת הנעימה ההיא: היא הראשונה שלחשה את בוא האביב, ורוב החלונות נפתחו לרווחה.
שוטטנו בסלון בין מגשי פיצה, בקבוקי בירה וויסקי משובח — מותחים שרירים ומחלצים איברים.
כולם התגרדו והתפתלו ככל שהחיבוק בין מחוגי השעון התהדק. תיק־תק, תיק־תק — והמרווח הצטמצם.
האוויר הצטופף במתח, כמו באצטדיון רגע לפני שיריית הפתיחה ממלאת את היציעים בריח אבק שריפה, באדרנלין ובחרדה.
מוצאי השבת — דקות מספר לפני חצות הלילה, והציד קרוב להתחיל.
לא הייתי חסין בפני הקולגות שלי, אך כוחותיי היו מעודנים ומתוחכמים משלהם, משום שרובם השתמשו בכוח ובזעזוע (Brute force) כדי להשיג את מבוקשם.
לכן התייחסו אליי אחרת: מעולם לא ידעו היכן למקם אותי ואת יכולותיי, ונזהרו מן היצור המסוגל לשחק במוחם בקלות יחסית.
ההתרגשות של מוצאי השבת פגשה את כל היצורים. הרגישות שלי ליקטה פיסות מידע, סיננה אותן וזיקקה מן הרחוב את רחשי הלב של האנשים.
אט־אט נבנה בכל פעם דיוקן רגשי: פחדים, חסכים, תקוות, הרגלים. כל פרט חדש התיישב במקומו בתוך מערכת הפיוז׳ן האנושית שהייתי.
כשהדיוקן התבהר, חדרתי בחשאי אל השכבה המוגנת ביותר בתודעה — המקום שבו הסתתרו המאוויים.
קראתי וניתחתי את פרא הטבע שזמזם מתוך קרביו של הפסיפס האנושי — נאיבי וגשמי — שהתהלך כמה קומות מתחתיי ופעם בלב עורקיי.
יש שטיילו לאורך השדרה, יש שבילו באחד הברים או המסעדות, והיו גם חסרי המנוחה — הבודדים, המנסים להרוות את צימאונם האביבי.
האוויר הרך נמהל בבריזה חמימה, חזקה דיה להשתעשע בחולצותיהן של הנשים ולבדר את שיערן כשחצו את השדרה.
זה היה ערב של מכנסיים קצרים וכפכפים, ושל בחורים שחיכו להזדמנות הבאה לקלף מעליהם את החולצה הצמודה.
ניחוחות מי קולון, שמפו ובושם נספגו לאורך השדרה, טיפסו באוויר והגיעו עד אליי — אל גג הבניין.
ייתכן שאני פריק ומפלצת, אבל אני עדיין גאה בכך שאני לא חולק עם הקולגות שלי את הכמיהה כלפי טעם הדם והמשיכה לגופותיהן של האקסיות שלי.
אני ניזון ממחשבותיהם ומרגשותיהם של בני אדם, ולא בהכרח לרעה. ׳ניזון׳ היא מילה מחוספסת מדי למה שאני עושה; אינני טורף, נושך או מכלה אותם במובן הפשוט.
למען הדיוק, אני מתענג על ההילה שהם מפיקים, על הרטט הרגשי שלהם. אני שואב את מזוני מן החליטה העשירה שהם רוקחים מעצם היותם בעולם.
גם את גופי איני מזין בזה — הוא מסתפק בהחלט בירקות, בפיצה, בלאפה, בפררו, בהמבורגר או בצלחת סושי מזדמנת.
אני מזין את רוחי בתערובת הטעימה והמשכרת של התרגשותם, תקוותיהם ופחדיהם, הנאותיהם וכאבם — בחוויותיהם של בני האדם הרגילים.
פרק 1
ההתרגשות הנואשת הייתה כבלון הליום מרוקן למחצה הנישא מעלה בחסות הרוח בחוסר שיווי משקל.
המקטע הזה של השדרה היה הפעיל מכולם. מיטב המועדונים התל־אביביים נפתחו בו בזה אחר זה ומשכו קהל שהתמסר למזג האוויר: נשים וגברים, זוגות ומאהבים, אוהבים ומתבודדים, חיילים ודרי רחוב — מכל הסוגים ומכל הגילים.
ולמרות שהתפריט שלי במהותו אינו גשמי, אני לא מתכוון למכור לכם שההנאה שאני מפיק ׳מההזנה׳ איננה מינית או נעדרת תכנים ארוטיים. זה רחוק משם. מאוד רחוק.
כאמפת, אני נמשך לרגש עוצמתי, ובייחוד לרגש עוצמתי וחיובי. קשה לאתר מקור נגיש וזמין יותר לעוצמה כזאת מזו שאתם — כן, אתם — מייצרים וחווים כשאתם מזדיינים.
רגשות מיניים עמוקים מתלהטים, מתעצמים ומחלחלים כמעט לכל אזור בתודעה שלכם בצורה כזו או אחרת, כך שהם זמינים לי בקלות.
היכולת הזאת, לצד מבנה אישיותי ונטיותיי הטבעיות, הפכה אותי לאנין טעם של החוויה המינית האנושית ושל הרגשות הנלווים אליה — במיוחד אלה של האישה.
תראו, רגשותיהם הגשמיים של הגברים עשויים להיות מאוד אינטנסיביים ואפילו משכרים, אך בואו נודה על האמת. פשוט נניח את זה כאן ונתקדם הלאה — הם מאוד פשוטים, ואף די משעממים.
גבר רוצה סקס! ובזה פחות או יותר נגמר הסיפור. הוא רוצה אותו עד כדי כך, שיהיה מוכן לתקוע את איבר מינו בכל סוג של כלי קיבול, מבלי להרחיב בשאלות מיותרות.
אחרי הכול, הגבר הוא שהמציא את ׳חור התהילה׳: נקב בקיר של בית שימוש מטונף, שלתוכו הוא מוכן לדחוף את הזין ולקוות לטוב ביותר — או לפחות לגרוע פחות.
זה מסכם פחות או יותר את הבסיס, כמו גם את עומק המחשבה הזכרית.
מיניות האישה מנגד…
זו עשירה, עמוקה ומורכבת: תערובת משתנה של תשוקה וייאוש; עונג גופני והתרגשות מהולים בדאגה או באשמה; קמצוץ אמון ורמז לאהבה; ומעל הכול המתח שבין המעצורים העיקשים לבין הדחף העמוק להשתחרר מהם.
אין זה אומר שבימים מסוימים יחס האישה לסקס לא יכול להיות מורכב פחות משל הגבר. אך בסך הכול, רגשותיה עמוקים ומסועפים יותר.
גופה ותפיסת העצמי שלה — מהותה — כרוכים במין בעומק שמקשה אפילו על אמפת לצלול ולאתר את השורש הראשוני של מיניותה.
מאז שהבנתי את זה, אני בחיפוש אחר התמהיל העמוק ביותר שמרכיב את הרגשות המיניים הנשיים.
מסעי דורש לעקוב אחר הרגש עד למקור התשוקה, אל האנרגיות הקדומות ביותר המניעות, כנראה, את מנוע החיים.
אני מודה שעוד לא פיצחתי את זה, אך חיפושיי הקנו לי מיומנויות בחקירת תחושת המיניות הנשית האנושית, ואף מיומנות רחבה עוד יותר, בחשיפת מרכיבי התשוקה הנשית.
והערב…
מסעי ממשיך — חיפושי מתחיל מחדש.
פרק 2
מאחוריי התווכח הצוות על תוכניות הערב. אני כבר הפעלתי את הרדאר האמפתי והפניתי את תשומת לבי אל הרחוב שמתחת לחלון — כדייג המשליך פיתיון, לומד את המים וסורק את הקהל.
׳מצב ניטור׳ פעל — שואב את אווירת הבאז הכללי ומניח לו להיספג, לחלחל בתוכי.
אין מוצאי שבת אחד דומה לקודמו. מזג האוויר, מצב הירח, מצב רוחה של העיר ועוד אינספור משתנים מעצבים אותו.
כשם שלביאה מרכזת את כל כוחה גם בציד ארנב, כך מוכרח הצייד להכיר את מצב רוחו של הטרף ואת תוואי השטח לפני שיצא לציד. האם השטח רגוע? האם הטרף נינוח? מתוח? מאוים?
◆
ובחזרה לריב שמתחולל מאחוריי, ׳גוליגירל׳ מסכימה עם קביעתו של ׳קייבמן׳ לגבי הנחתו, ׳והרוזן לארי׳ מתעלם לחלוטין מהעקיצה שנזרקה לפתחו ובמקום — פונה אליי: "מה איתך, X? אתה מוכן לקצת אקשן הלילה?"
כפי שכבר ציינתי, אני מבלה עם היצורים האלה, אבל לחלוטין לא אחד משלהם, והם כבר התרגלו לזה.
הקונצנזוס הכללי לגביי הוא שאני מוזר ממש ולא מתאים לאף אחד מהסטריאוטיפים המפלצתיים הקלאסיים, כך שאין לדעת מה אעשה או לאיזה סוג של דברים אני עשוי להתגלגל.
הם כבר התרגלו לכך שבשלב כלשהו של השיחה אני מתרחק, מתנתק, וממשיך לחפש את אבקת הפיות שמניעה אותי.
לכדתי לרגע את עיניו של הרוזן לארי, די זמן כדי לשלוח לו תמונה מנטלית שלי משוטט לבדי ברחובות האפלים. הוא הבין מיד.
השארתי אותם לשלהם וחזרתי למטבח. כיביתי את האורות ופתחתי לרווחה את החלון עד שיכולתי לזהות את מדרגות החירום הישנות והחלודות.
מילאתי מלוא ריאותיי באוויר האביב הצלול — הארכתי את טווח האנטנות המטאפוריות שלי כלפי חוץ ומטה כדי לסרוק בצורה יעילה יותר את הרחוב שמתחת.
זו הייתה המכלאה שלי. האנשים היו העדר, מעבדת הניסוי והמכולת הפינתית שלי. כולם חיפשו בקדחתנות משהו — סקס ואהבה, בעיקר, ובשביל ״האמפת׳״, שאגות הרעב היו עבורי כגלים המתנפצים על חוף מסולע, ומרססים לכל עבר טיפות של קצף רגשי וססגוני.
התקרבתי והתרחקתי: עיסה מפותלת, רוטטת ורבת־גוונים של חצאי מבטים וסקרנות — מעיניים לישבן, מפנים לגוף. כולם חיפשו זה את זה כנחשים הכרוכים יחד, מבקשים להתיר את הסבך ולמצוא חיבור.
כולם מחפשים ומחפשים, כאילו כבר הוכח שאין דבר כזה חיבור מדויק. אבל מה אם יתבדו? מה אם, חלילה, ימצאו?
תשומת לבי מרחרחת כמו כלב ציד, טועמת את הטונים הרגשיים. זה שיכור; ההוא מלא תקווה; וזו — מדיפה ריח קלוש של סיפוק עצמי.
היו שם התרגשות וזהירות, כעס וחרטה. כעבור רגע חיככתי את לשוני בגג פי. ניסיתי לגרד מהחך את מרירות ההתמרמרות, את טעמה השמנוני של הקנאה ואת חמיצות צרות העין. תחושה לא נעימה, אבל אז…
פגעתי. מצאתי. בינגו.
מחוץ לבר ההיפסטרי שזימן קהל משוחרר ואקלקטי למדי, אנשים הסתודדו ועישנו. הם עישנו כל דבר שהצליחו לשרוף ולהכניס לפה.
מסיגריות ועד וויד, ״צ׳ארלי״ ו־K. מבין כל תווי העשן השרוף — הטבעי, הפלסטיקי והכימי — איתרתי את המושק האלוהי.
תשוקתה המינית של האישה הצעירה.
ארומה צלולה ויוצאת דופן להפליא בטהרתה ובהירותה, חפה מנגיעת המזהמים הרגילים של האשמה, הדאגה או חוסר הביטחון המטריד.
הצעירה כהת השיער, שעמדה לבדה מחוץ למועדון, הדיפה את שלוש שכבות הניחוח: תווים עליונים, תווי לב ותווי בסיס.
תווי הראש התפצפצו בנחיריי: הדר וג׳ינג׳ר התאדו ונמהלו בזה אחר זה בלבנדר ובוורד של תווי הלב.
היא לבשה חצאית ׳וטופ׳ תואם, ארזה את מרפקיה בחיבוק רופף והתנדנדה בשביעות רצון למוזיקה שנשפכה מהבר.
היא הקרינה שמחה טהורה ובלתי צפויה, לא מושחתת ולא מתאמצת — כאורו של נר.
אף שאיש מן הקהל הדליל סביבה לא הבחין בכך, היה משהו כל כך מיוחד בבחורה הזו… נוכחותה הלא מעורערת, כמגדלור בים הנפש המסוכסכת.
היה בה טוהר נשי — אחדות טבעית ונטולת מאמץ של גוף ורוח — ויופי בהיר שעוצמתו חרגה מן הגשמי.
היא זהרה מבלי להטיל שום צל. ריחפה כמו מלאך מעל לפני המדרכה, אך משום מה, איש אינו הבחין בה.
פרק 3
היא הייתה מוקפת אנשים אך לא מחוברת אליהם, לבושה קז׳ואל אביבי תל־אביבי — הרבה מעל לממוצע, אך בלי שום ניסיון להרשים.
היא לבדה, קבעתי מיד לפי ההילה שסביבה. זה כשלעצמו עניין אותי, משום שזה לא נפוץ לפגוש נשים בודדות במקומות בילוי, חרף הנסיונות העיקשים של סרטי האימה למכור לכם שכן, והסרט הספציפי הזה ניחן בחן מוזר משל עצמו, המתאים יותר לנימפה מאשר למועדון במוצאי שבת.
היא לא מתכוונת להיכנס למועדון, אך גם לא ממשיכה הלאה בדרכה. היא פשוט נעמדת מאחור בחסות הצללים ומתנדנדת בהשראת צלילי וטמפו המוזיקה, מרוצה לחלוטין בתוך עצמה, בעולמה.
שחררתי מעט מהפוקוס אליה ופזלתי לצדדים.
רגשות ההמון נערמו סביבי כגבעות עמומות, חסרות מעוף ואור.
יותר מכול בלטו החששות האישיים, עבותים כזקנים היפסטריים. המכונית ההרוסה של ההוא, המילים הכועסות והמטרידות של הבוס, הדלת הטרוקה של המאהב — אבל דווקא המהות שהדיפה מהאישה הזו הייתה נקייה ולא מזוהמת מכתמי הדאגה והחרדה — הפוגמים בקו מחשבת האדם.
עצרתי והפניתי אליה את מלוא תשומת לבי. ידעתי שבכל קהל נתון מעטים בלבד, אם בכלל, מפיצים הילה כזאת: טהורה ובתולית, מינית להפליא ובלי שמץ של טומאה.
האמפת — הצייד הרעבתן שבי — כבר תהה כיצד תרגיש טבילת הלשון בזרם המתוק שלה, ומה תהיה עוצמת טעמו הנשגב והמרוכז של הרגש המיני חסר המעצורים.
החלק האנושי בי תהה כיצד היא מסוגלת להקרין אור רגשי טהור כל כך. האם היא בתו של יוג׳ין ג׳נדלין? האם היא מאסטר זן? מושלת או צדיקה — קדושה — סודית — ועתיקה המממשת את עצמה בזה הרגע?
אבל זכרו…
אני עדיין עומד בסמוך לחלון המטבח שלי שלוש קומות מעלה, במעלה ומעבר לרחוב, רק סורק את הקהל.
העמקתי את המיקוד בה והשתקתי את ויכוח אורחיי בחדר הסמוך ואת המולת הרחוב. ואז זה הכה בי.
נפעמתי מיופייה יוצא הדופן.
זה לא היה מסוג היופי שהאנשים ברחוב יבחינו ויעריכו, אם כי היה לה מראה חיצוני מספק בהחלט.
היא הייתה יפהפייה בהשגות שלי, באחדות שבין הגוף, הנפש והרוח. סוג של הרמוניה שלמה המקנה לאישה תחושת עומק ושקט פנימי.
במונחים שלי, היא הייתה יפה עד תום.
פרק 4
בשקט וללא כוונה היא הקרינה שלווה, הנאה וסיפוק עמוק בזהותה כאישה — ולצדם את הכאב היפה והנדיב ביותר של תשוקה נשית שנתקלתי בו מעודי.
במוחי אני מדמיין כיצד אני מסיר את משקפי הסריקה ומוריד את האוזניות האנליטיות שלי. הם לא קיימים בפועל, אך בעסק שלי, ויזואלייזציה או הדמיה יצירתית אם תרצו, היא אחת מטכניקות הליבה.
בדמיוני העדשות החליקו למקומן; הטווחים התרחבו והצטמצמו כאקורדיון, והמיקוד ננעל עליה והותיר את כל היתר בחוץ.
התחברתי להילה שלה. תחילה ספגתי הקלה אקסטטית, שחרור שהרגיש כמו נשימת אוויר צלול לראשונה. זה היה בלתי צפוי כל כך שהשתנקתי — משתוקק, מתאווה, מסתבך בתוך נשימתי שלי.
אני מבין מיד שהגל הוא תולדת התאוששותה הטריה מטראומה אינטימית, שמקורה במאהב שפגע בה בצורה הכי פוצעת שיש, ואז הפקיר אותה — לא לפני שווידא שהייתה לחלוטין בתחתית, ונעלם.
הוא פגע בה קשה כל כך, שבמשך שבועות שקלה ברצינות תהומית לשים קץ לחייה.
כדי להגן על עצמה הקימה בחיפזון חומה — כדרכן של חומות תקווה — אך יסודותיה נשענו על ערימה רופפת של זיכרונות טובים ועל קומץ תקוות שהצליחה לחלץ. לא מבנה מסובך במיוחד לחדירה סמויה.
די בחיכוך הקל כדי שהמיאזמה הסגולה־אדומה והמחליאה של הפגיעה העצמית תתפשט בי.
◆
משהו קרה לה ממש לאחרונה — מחשבה אחת או גילוי פתאומי ששינו את תפיסתה והעבירו אותה במהירות מן הייאוש האפל ביותר אל הקלה, תקווה והתרוממות רוח פשוטה.
ניסיתי לאתר את המחשבה, אך כפי שקורה לא פעם כשהשינוי נולד מדבר־מה זעיר ואישי — היא חמקה ממני.
כל שנותר לי לגלות היה ׳השיטפון של האושר השקט׳.
יהא הדבר אשר יהא, הוא חולל בה שינוי רק באותו בוקר; עד רדת הערב נעשה הדחף לחגוג חזק מכדי שתוכל — או תרצה — להתנגד לו.
כך התלבשה ויצאה אל המועדונים שלאורך השדרה המרכזית, רק כדי להאזין למוזיקה ולהיות חלק מקבוצת הבליינים, המתענגת על האופטימיות שבהזדמנויות האביב, ושמחת החיים המתחדשת.
היא הייתה נפלאה לקריאה, פתוחה וכנה כל כך, ואני הלכתי לאיבוד כשעקבתי אחר ההשתלשלות כולה מחלון ביתי שמעבר לפינה.
רק דבר אחד לא התיישב בתמונה: מדי פעם נע מבטה אל החלון שלי בדיוק ברגע שבו נגעתי בשולי תודעתה. אז פירשתי זאת כמקריות. לימים אבין שהיא בחנה מי מאיתנו ימצמץ ראשון.
◆
עד שמחשבותיי נסחפו והתקרבו מדי אל מחשבותיה.
פיסות ההילה שלנו חפפו פיזית האחת לשניה. ענני נפשנו זהרו מיד והחלו להתמזג כמו שתי בועות סבון.
חלק מן האנרגיה שלה הציף את מרחב החושים שלי. התחלתי להרגיש אותה יותר מדי — קרוב מדי, אישי מדי.
מחשבותיה, רגשותיה ותחושותיה נשפכו לתוכי, עד שהתחלתי למעשה להפוך להיות היא, בתהליך שאנו ׳האמפתים׳ מכנים ׳פיוז'ן׳: מצב מסוכן בו אתה חווה את קיומו המוחלט של האחר כאילו היה שלך.
פרק 5
ההיתוך — ה׳פיוז׳ן׳ — הוא אירוע מטלטל ומטיל אימה לחסרי ניסיון, ומסוכן למדי לאמפת. כשהמיזוג עם האחר מתרחש במלואו, הוא נדמה לאהבה רוחנית מושלמת, מוחלטת ואידיאלית: הדבר שכולנו מחפשים כל חיינו מתוך ידיעה אינסטינקטיבית שאינו רק התרופה המוחלטת לבדידות, אלא אולי גם מטרת החיים — ויש שיאמרו, מהותם.
סכנתו טמונה בקרבה המוחלטת: אתה עלול לאבד את קיומך הנפרד, עד שלא תוכל עוד לאהוב את האחר — מפני שהפכת להיות הוא.
התנגשות בין הילות אינה נדירה. מאחר שאני מנוסה, כיביתי מיד את כל הערוצים ברגע שחשתי בזרם המיזוג המבעבע־קפוא — מכאן השם ״פיוז׳ן״ — וזינקתי לאחור כאילו גופי עלה באש קרה.
נסוגתי והתיישבתי להתארגן מחדש במרחק קצר משם.
אף שנטלתי סיכון לא מבוטל, שבריר השנייה שביליתי בלימבו של הפיוז׳ן היה די והותר כדי לחשוף בפניי כמעט את כל מה שהיה לדעת על האישה הזו, ובנוסף — לטעום ולחוש כיצד זה ירגיש להיות היא.
הזרם המיני היה חזק. חזק מאוד! ואני לא מתכוון רק לחרמנות ובצורך להזדיין.
יש אנשים שמונעים על ידי תאוות בצע, ויש שמונעים על ידי כבוד, או אהבה, או פחד, או שאפתנות.
היא הייתה מונעת מסקס: כל המורכבויות וההשלכות, הביטויים השונים של האנרגיה המינית באהבה, יופי, חברותיות, ניצחון, אמון, כולם הונעו על ידי החשקים המיניים, הליבידו.
יכולתי לחוש בהם — לחוש כיצד זה להיות היא. המין עבר בה ככבל של מאה אלף וולט, עבה כזרועה, והיא כלל לא הייתה מודעת לכך.
◆
עיניה היו כשמה — דבש. וכן, היא זמזמה והייתה תזזיתית מעט, אבל במידה הנכונה.
היא הגיעה לבדה, כפי שהערכתי, אל העיר הגדולה — שבורה לחלוטין וכמעט בלי נוכחות ברשת. ובכל זאת הייתה לה עבודה טובה, אופק להתפתח והרבה סיבות לאופטימיות. היא ידעה זאת.
הידיעה הזו היא שהביאה אותה הלילה, מבלי הכנה מוקדמת ושום ציפייה מיוחדת מראש, להתחמם בשמחתה.
בדיוק אז ידעתי שאני חייב לקחת אותה.
אז פלשתי פנימה וגלשתי לאורך השלשלאות אל עומקיה.
פרק 6
עקבתי אחר הכבלים בחשאי.
הם הובילו אותי אל חבלי הלידה שנחרטו בקירות חדריה כפקודות וכדפוסי התנהגות.
נעתי חרש בין הפרוזדורים, המבואות ומרתפי מוחה הפרוצים, עד שמצאתי אותו, והוא נגלה בפניי.
גרעין אטום האנרגיה המינית הנשית והטהורה של ׳דבש׳.
◆
דבש הייתה אחת למיליון. ייתכן ולעולם לא תיקלע בדרכי הזדמנות כזו שוב.
תלשתי את עצמי בכוח מן הדביקות שסגרה עליי, הרשיתי לעצמי להשחיז את חנית התשוקה, ועדיין התחככתי בלהבה הגשמית.
חיפשתי את הדרך אל תשוקותיה, תאוותיה, אל החזון או התמונה הזו שאוכל ליירט, כדי לנכס לעצמי איזשהו יתרון שאוכל לנצל לטובתי, אך רצונותיה של דבש היו נקיים ועמוקים באופן לא טבעי.
בהחלט היה שם צורך גופני, אך הוא הסתבך בקנוקנות של חושניות פואטית, היגיון ירחי וכאב הדיסוננס.
דיסוננס קוגניטיבי; הדואליות שחשה, האמביוולנטיות הכרוכה בלקיחתה ובשימוש בה. ההנאה שהפיקה מהחפצתה, מהחלוקה בה: התחושה הנשית החזקה של ההכרה בך, השייכות, במקביל לרצון להיות מוקפת מבפנים.
כה אהבה את תחושת כובד משקל גופו של המאהב; זרועותיו הכרוכות — עוטפות — שומרות — מגוננות; הרעב אליה; ההקרבה מרצון ובבחירה בה כל פעם מחדש, יום ביומו.
◆
היא נקלעה לסוג תודעה ארכיטיפית של ״אמא — אדמה״ שמילאה אותה בתחושת פוריות, וברעב לאהוב ולהיות נאהבת.
והנה היא מוקפת בצבא היפסטרים תל־אביבי על יחידות הקצה שלו: הסטלנים, המלנכולים — מדוכדכים, ׳הפליירים׳ החרמנים והזקופים — נטולי המהות.
כל אלה חגו סביבה כמו עדר צבועיים, מגחכים ומפהקים, מלאים בעצמם: בעיקר בסיפורים ובתחושות אופוריות, אך מיובשים בבסיסם עד כאב.
מצבם הכימי המעורער הרדים אותם בשמירה; הם החמיצו את ההילה שלה ואת ערכה בלי לדעת זאת.
זה היה רק עניין של זמן עד שאחד מהם ייתקל בה באקראי, יבחין במצבה המשוחרר והמבלבל, ואז… אז יבוא הסוף.
הפור נפל. הייתי צריך לפעול — ומהר מאוד.
פרק 7
בחזרה בדירה פרצתי אל מעגל השיחה שהוסיף להעסיק את אורחיי, טיפסתי דרך חלון המטבח ונעמדתי על מדרגות החירום, מוכן להסתער עליה כמו צל החשכה המבעית, בחסות רפרוף כנפי העטלף שבהן רק היא תוכל להבחין. כלומר, רק היא, ואני.
כבר עשיתי את זה בעבר. למעשה, השתמשתי בתקיפה הזאת לא מעט כנגד נשים שהיו בתדרים מיניים שונים, וזה הצליח תמיד.
יכולתי פשוט לנעול את עיניי בעיניה ולזמן לה מחשבות שהיא מצדה, תעגן כזיכרונות. זיכרונות שיתווכו את דמותי ׳כאהבה נכזבת׳ מימי התיכון האבודים או כמאהב פוטנציאלי מן העבר, שהחיים לא נסתייעו להבשיל עבורה.
יכולתי להשתמש באחד הזיכרונות הקיימים שלה, להתבסס עליו ולחדש אותו ואז לשתול אותו בחזרה בזיכרונה, או שיכולתי פשוט להמציא זיכרונות חדשים.
השרשת זיכרונות ותפיסות כוזבות הייתה אחת הטכניקות האהובות עלי. כך יכולתי להעיב ולסוכך על דעתו של האחר, ולשלוט על התפיסה שלו אותי.
אולי אהיה עטלף, אולי ענני ערפל צמיגיים, או שוטר על אופנוע? איש עסקים ממולח? או מלאכו הזוהר של אלוהים.
כל אלה הם לא יותר מזיכרונות, תפיסות ורגשות, ממאגר יכולות המסחר שלי.
◆
אבל אז עצרתי כדי לחשוב ולשקול את צעדיי להמשך.
׳דבש׳ לא הייתה הקורבן הקלאסי של מוצאי שבת שרציתי להעמיד כנגד קיר בסמטה החשוכה, מאחורי מכולת האשפה ולהפחיד באמצעות אחד האווטרים האנושיים שהיו זמינים לי (כמו למשל ׳אדם הסופר׳ או ‘תום האדריכל — הכן והישר׳).
זה לא היה עוד אחד ממרדפיי האינסופיים למילוי הבור באמצעות ניעור רגשות הניכור והשעמום הקיומיים שלי.
לא!
האישה הזו הצריכה סוג מיוחד של חיבור, כזה שיקנה לי גישה אל מלוא הזמן שאצטרך כדי לחקור אותה ביסודיות בטרם אתרפק ואתענג על מהותה הנשית יוצאת הדופן.
היא הייתה משהו חדש. טריטוריה לא מוכרת. הרפתקה!
פרק 8
תראו,
מי שמעולם לא טעם את הילתו הרגשית של אדם אחר עלול לטעות ולחשוב שהתהליך מסתכם בלכידת הקורבן ובהחזקתו בזמן ששואבים ממנו אנרגיה, כדרכם של ערפדים נבזיים.
ובכן…
זה לא רחוק לגמרי מן המציאות. אכן, שוכנים בקרבנו לא מעט אמפתים דורסניים שפועלים בדיוק בשיטה שתיארתי, ומוציאים לנו — לאחרים, שם רע מאוד.
לשם הבהרה: זו אינה דרכי. לפחות כל עוד אני מצליח להחזיק את עצמי…
ההילה הרגשית היא השדה האנרגטי המקיף את גוף האדם ומגן עליו ועל תאיו מפני אנרגיה שלילית.
כמו טביעת אצבע או פסי הזברה, אין הילה אנושית הזהה לרעותה.
המרכיב המיני תמיד חזק שם, בין אם הוא מודחק או מדוכא או שמוכחש על הסף. אבל הוא תמיד שם, כמו הנחש המסתתר תחת חבילת החציר, כדי לנהל את ההצגה.
אבל הכול היה סבוך, עם קווצות של דימוי עצמי ודאגה ופחד, בושה ומבוכה, והרבה דימויים רומנטיים קלישאתיים.
ואז…
עמוק יותר, פנימה — ולמטה, עוד קצת למטה, יש זרם אפל ומוגן יותר. זרם עבה, עשיר ועוקצני, מלא בפנטזיות ׳טאבו׳ ומחשבות סודיות ואסורות.
עבורנו, האמפתים האפיקורסים, זו הייתה הפנינה שבצדפה — עשירה ועדינה במרקמה מאין כמוה. זוהי המהות המינית האנושית, בנקודה שהגומי פוגש את הכביש.
ואצל דבש, אותו זרם אפל זורם ללא התייפייפות, חסר התנצלויות והתנצחויות — טהור וכן, וזה מה שאני רוצה — מחפש ולא מוצא.
הבעיה כרגע היא כזו — איך לעזאזל אני אמור לצלול אל תוך הזרם מבלי להשפריץ אף לו טיפה אחת, ומבלי להפעיל את מערכת האזעקה הפנימית שלה? אותה המערכת תוכננה לבצע פעולה אחת בלבד: להתריע על כל גורם עוין / פעילות חריגה בשפך הזרם.
כבר שקעתי בדמיון וניסיתי לחדד את התשובה לשאלה איך ירגיש להחליק אל זרם המאוויים ולשחות באגמי האהבה ההיוליים; לחוש בריגוש הנשי הקדמוני — בשימוש, בגזל, בניצול ובביזה שבתוך הפנטזיה; רגליה נפתחות, גופה בשל ותפוח מחום, והייסורים הבודדים מצטמצמים ונעלמים, מפנים את מקומם לעונג מיני עצום ומתוק.
◆
אז כן, התרשלתי!
נסחפתי אחר גחמותיי, אני מודה.
הדבר הבא שידעתי היה תחושת העלים הכהים או הבד המשתפשף כנגד עור פניי, כאילו שחציתי יער סבוך בלילה חשוך חסר תאורה.
רק מאוחר מדי הבנתי שהתחושה הגיעה כלל מצדה של דבש. הפעלתי את מערכת ההגנה הפנימית שלה שאותתה והתריעה על חדירתי עוד בשלב שהאמנתי שהצלחתי לעבור את קליפת המוח.
וככה היא גילתה אותי.
תשומת לבה פיטרלה ותפסה אותי לא מוכן. היא הפתיעה אותי במיוחד כאשר כיוונה אל עיניי את הלומת אור הפנס המסנוורת.
אישוניי הצטמקו למראה זוהר האור הלבן, והייתי לעיוור בשדה פשתן.
"מה?!" שמעתי את מחשבתה.
"מי אתה לעזאזל,
מה אתה עושה פה?
ואיך לכל הרוחות נכנסת לכאן?!"
פרק 9
תודעה לנפש — כך אתה חש מיד את האחר. מיד מכיר את מצב רוחו ומניעו, והאם הגיע עם כוונות זדון.
׳דבש׳ הייתה יותר מבולבלת מאשר מבוהלת, ואולי אפילו קצת משועשעת. היא ידעה מה זממתי, ולא ממש הופתעה.
אתם עשויים לחשוב שתגובתה הייתה מוזרה, אך למען האמת, אנשים מגלים שהסתובבתי במוחם לעתים קרובות, ורק לעתים נדירות ממש, הם מתעצבנים באמת, משום שאף פעם לא עולה על דעתם שאני אמיתי.
לרוב יחשבו שאני רעיון ממש מוזר שהיה להם, או שפשוט השתגעו לרגע, או שאולי הייתי סוג של מלאך שנשלח על ידי האל, כדי לחשוף בפניהם סופסוף את ייעודם ומטרתם הסודית.
ואני, ובכן, אני חמקמק ושקוף ויכול להיעלם ברגע. כך אשלוף מהמותן ואזרוק לכיוונם זיכרונות מסיחי דעת בטרם איעלם, כדי שיחשבו שידעו מקיומי במשך כל חייהם.
בכל אופן, לא היה מצדי שום ניסיון או רצון להוליך שולל את דבש, או חלילה — להסתיר ממנה את כוונותיי.
למעשה, פתחתי במבוא מלא כדי שתוכל לנסות ולהתחיל להכיל את הסיפור המופלא שלי… כדי שתדע בדיוק מה רציתי ועד כמה טהורות היו כוונותיי כלפיה.
כפי שכבר ציינתי, החיבור מנפש לנפש עשוי להיות כמעט מיידי ומהיר פי כמה מחיבור מילולי, ודבש אכן התייחסה אליי כאל חבר ותיק.
כדי לחתום את העסקה שתלתי במוחה את התחושה שמעוררת צלחת עוגיות שוקולד צ׳יפס טריות. הדימוי פעל כמשכך טבעי.
◆
"טוב למה אתה לא מתיישב?" שאלה והחוותה לכיוון ספה שחוקה ונוחה למראה במחשבותיה.
"אני מצטערת על הבלגן," אמרה. "הייתי תלויה בחסדי מזג האוויר."
"כן, אני יודע, ואני מצטער על זה. אבל עכשיו טוב יותר, נכון?" היא הנהנה בשמחה וצנחה על הספה, בעוד צלחת העוגיות החמימה נחה על ברכיה החשופות.
היינו בחלל שבמוחה: סלון עתיק למראה, מן התקופה הוויקטוריאנית או משנות הארבעים.
החדר היה עמוס רהיטים, קופסאות ובגדים. הבנתי שכך תפסה את חייה באותה עת: ערבוביה של סרטי ילדות פרטיים וטלנובלות.
זה הדהים אותי כל פעם מחדש — עד כמה רוב האנשים דומים זה לזה בתפיסותיהם, חששותיהם, המוטיבציות ובדפוסי הפעולה הישנים והטובים.
התיישבתי לצדה וסירבתי בנימוס לעוגיה שהציעה.
◆
עכשיו זה היה מסובך.
אם להיות כנים, התכוונתי לפתות את דבש במה שאנחנו מכנים "המרה".
ה׳המרה׳ היא מיזוג בין מין נפשי לבין מין גופני — חוויה אינטימית ואישית מכפי שאדם רגיל מסוגל לדמיין.
היא פועלת היטב רק מטווח קצר; המרחק המצומצם מאפשר לשלוט בסכנות הכרוכות בפיוז׳ן.
יש גם גיאומטריה רגשית וגופנית. אי אפשר פשוט לעלות על המאהבת כמזחלת ולרכוב לאורך קימוריה.
אם אתם מחפשים את החוויה הארוטית המלאה, יהיה עליכם להתאחד בזוויות ובגובה המתאים כדי לעורר את התשוקה והפנטזיות. כדי לחוש את המתח המיני והאווירה הכללית, על מנת לספוג את מלוא הפוטנציאל הרגשי של הפרטנר.
אל תטעו: הארוטיקה איננה כלואה באקט עצמו.
היא בפרולוג ובמסע אליו — בימים של תשוקה אפלה, בגלי כוכבים, בשדות פרחים, בגניחות ובחריקת שיניים; בתמונות הפראיות שמנסות לגעת באינסוף פניה של התשוקה.
פרק 10
כואב לי להודות שרוב האמפתים אינם עוסקים במסע הזה כמוני.
הייתי גם מודע לחלוטין, שלמרות החביבות וההסכמה שהייתה בינינו, עדיין הייתי בחזקת הפורץ שנתפס מפשפש, במחשבותיה וסודותיה הפרטיים.
מקצועית, זה לבטח לא היה המקום הנכון להתחיל ממנו פיתוי. הייתי צריך להשקיע בעבודת רגליים רגשית ומהירה.
דבש הביטה בי וקרנה.
"אני פשוט לא מאמינה לזה," אמרה. "אבל אתה יודע? נדמה לי שכבר מזמן ידעתי שיש אנשים כמוכם. אתה… אתה מה שמכנים ׳סופר־אמפת׳, נכון?"
לא אמירה מזעזעת למדי, אנחנו יודעים שקיימים אנשים רגישים שחושדים בקיומנו. ועדיין, הרגשתי כמו לוחם היעד במוסד שנתפס במערומיו, כמה רגעים לפני שמתחילים לסגור עליו החיים.
"כן," התוודיתי. "ואחד גם מאוד מגורה כרגע. כזה שהרשה לעצמו לחשוף את זהותו ומהותו הקיומית, ועדיין להתיישב על הספה לצד זו שחשפה אותו."
"אז למעשה מה? אתה ניזון מהרגשות שלי?" שאלה.
נאנחתי. אצטרך להסביר את הכול מהתחלה.
"ובכן, 'הזנה' היא מילה כל כך מכוערת, כה טורפת, ואינה ממש מדויקת. אני מתקיים וניזון מאוכל אנושי משובח, ואפילו מכין פפריקש עוף סביר.״
היא חייכה אליי, וחייכתי בחזרה.
״עם שפצלה והכול. אבל בזה זה מסתכם, זה כל מה שזה: להתקיים. כדי לחיות, כדי באמת להרגיש את החיים, אני צריך תבלין, מתמצית הרגש האנושי, שיוגש לי חזק בלגימות של מנות קטנטנות, בקושי מורגשות.
אז אולי נכון יותר לומר שאני לא באמת 'ניזון' מרגשות אלא 'חי מהם'?
ולא סתם רגשות״, המשכתי. ״או לפחות לא כאלה שיניחו לגביהם.
שנאה, זעם, קנאה, צער — יהיו ׳אמפתיים׳ שיזללו את החומר הזה, אבל אני? אני אוכל ממנו רק אם לא תהיה אלטרנטיבה בסביבה, או שאתעצל מדי מכדי לצאת.
שמחתי האמיתית מתבססת על הרגשות האציליים יותר — תהייה, יראת כבוד, אהבה, הכרת תודה, יופי… בטעמם המיוחד תמצאי בהירות ועומק שלא תוכלי לדמיין, ואינם נמנים בסקאלת הרגשות השליליים״.
"אז אני חוששת שתתאכזב ממני מאוד, מר אמפת,״ אמרה. "אני באמת בחורה פשוטה ולא מאוד עמוקה. אני לא חושבת שיש לי משהו מיוחד להציע לך."
"דבש אני מתחנן שתבדילי, שתייצרי הפרדה בין הדברים. את פולטת הילה אינטנסיבית של מיניות נשית בעלת טוהר מדהים כמו שרק לעיתים רחוקות ונדירות, אם בכלל, פוגשים.
למעשה הבחנתי בך ממרחק של חצי רחוב — משם! קרני ההילה שלך חתכו כמגדלור את הרעש החום של כל האנשים יחד ברחוב."
"זה לא יכול להיות!״ קראה. "אני לא אוהבת את זה! מה אתה אומר?"
"תהיי בבקשה רצינית לרגע אחד, דבש. אני יודע שאנחנו מכירים פחות משעה. אין לי את קורות החיים שלך, כמו את ההיכרות עם הניואנסים של החיים, כפי שאת חווה ורואה אותם, ועדיין…
לא! אל תמהרי לענות לי. אני יודע שזה מטרגר, ומעורר אנטגוניזם. אבל אני מבקש ממך, נסי להתעלות מעל זה, וכעת, לדעתך — מי מבינינו מכיר אותך טוב יותר? את או אני?״
היא לא נחפזה לענות.
ובינתיים אני מצדי — מכושף מהמעמד, המשכתי להתעמק בה עוד ועוד. יופייה היפנט אותי. פיה…
היה לה פה יפה — פה של כרוב — עם שפתיים שהיו מתנפחות תחת לחץ הנשיקה של המאהב, לתוך פה של יופי מגונה.
פרק 11
אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להתרכז בזה כרגע, מכיוון שחשתי כיצד תשומת לבה השתבללה, הזדחלה בחזרה אל מעלה זיכרונה, בחיפוש פתאומי אחר כל סוד אפל שעשוי היה למשוך אותי. אבל ידעתי היטב שההתכנסות וההתבוננות הפנימית הקצרה לא תניב משהו יוצא דופן, לא כמו שאני מצאתי.
ישנן טכניקות המסייעות לפרום ולהבין רצונות וחשקים נסתרים, המפרידות בין הרצון ובין הפחד.
עד כה, הערפל התודעתי ששלח עננים ראשונים שהעיבו על המקום המדומיין בו היינו החל לפוג, ובהלימה החלו בלאט להתבהר הפרטים והעצמים.
בגדיה של דבש החלו להיות ברורים וממוקדים יותר — בפוקוס, ככל שתפיסתה לגבי מה שלבשה התגבשה בעיני רוחה.
השמלה, חלוק המעבדה או הטוניקה הלבנה והמטושטשת שבהם הופיעה תחילה, התגבשו כעת, והיו למכנסי ג'ינס קצרים מאוד ושחוקים היטב.
מעליהם הייתה גופיית כותנה צהובה, הדוקה דיה כדי לחשוף את טופוגרפיית פטמותיה, המייצרת אינדיקציה מדויקת למדי, בנוגע למסה הבשלה של שדיה הדוחפים כנגד הבד הסוגר.
כמובן שהבגדים שמישהו ידמיין בחלום שילבש בפגישה אתך, חושפים מאוד את האופן שבו היה רוצה להיראות ולהיתפס על ידך.
הסט הפשוט הזה, שללא ספק ייצג את תפיסתה לבגדי ׳קז׳ואל׳, איפשר לה להרגיש בבירור את מיניותה המלאה והפוטנציאל הארוטי של גופה (וגם לי).
◆
"בכל מקרה, דבש, באמת שלא באתי אלייך מתוקף אחת האמיתות הנצחיות. באתי לכאן כדי לזיין אותך, יקירתי.
באתי לכאן כדי לעשות את מה שהגברים תמיד עושים, למשוך בזרם המיניות הכמעט רוחנית מטה, לבוץ ולרפש או לסקס העמוק, המלוכלך, והסוטה…"
היא נראתה מבולבלת. "אבל למה?"
נעלתי את עיניי בעיניה, וכאשר הציפייה למוצא פי הגיעה לשיאה, אמרתי בקול הכי נמוך ורועם שיכולתי לגייס מעצמי:
"כי זה מה…שאני…עושה."
פרק 12
במקום לנסות להסביר, העליתי מהאוב כמה תמונות ושלחתי אותן לכיוונה. אלה לא היו תמונות של ממש, אלא יותר ויניטות תחושתיות, אינטואיטיביות.
שלחתי אליה אמון וביטחון, חופש והתמסרות, הנאה ועונג; עמוק עד לשד העצם נטעתי את השותפות החושנית ואת פתיחותו של חיבור כן — מחזק ומנתץ כאחד.
שלחתי לה את דימוי השלמות הממלאת שאוכל ליצור איתה, ואת הידיעה שהחוויה כולה תהיה שייכת אך ורק לה. שלחתי לה את הוינייטה המפורטת של נשיקת המאהב הרך והעדין, שעם הזמן נעשית פראית — מרגש באופן מגונה, מלא ברעב ותשוקה משתוללת, אלימה וחייתית.
התמונה האחרונה לכדה אותה. חשתי בה נצמדת אליה, נכרכת סביבה ומסרבת להרפות.
אט־אט איבדה את אחיזתה בהתנגדות ונתנה לעצמה להתמוסס בנשיקה ההיא, כמחליקה לבריכת מים חמים, רכים ומלטפים. יכולתי לשמר ואף להעמיק את הדימוי הזה ולמשוך אותה ישר אליי ולדרכי, ולדרכנו יחד. אבל זה היה זול וגס, צפוי כסטקטו — ניצול ציני של כישרונותיי. ואני הרי יצור של… של לגאטו.
החרמנות שלה התבשלה ממש מאחורי האונות הקדמיות במשך שעות, וכפתורי הרגשות ששלחתי לה הוסיפו להשפיע. היא השלימה עם דבריי הבוטים וכוונותיי הגשמיות בשוויון נפש מפתיע.
היא כבר ראתה אותנו יחד.
"אבל אתה רק מחשבה," אמרה.
"אתה לא בן אדם אמיתי. אני בדיוק הזמנתי כוס קפה בביתן הממוקם במרכז השדרה, מול האיטלקייה החמודה. זה קיים וזה קורה וזה אמיתי. אתה הנך בסך הכול למחשבה בתוך ראשי. איך אתה יכול…?"
"יקירתי, הכול מסתכם במחשבה אם מנתחים את זה לעומק, לא? מחשבה, תחושה, רגש… התחושה שבלהיות במקום מסוים — זו המציאות שלנו. הנה תראי…"
נשענתי על הספה וליטפתי את לחיה. עיניה נשמטו מטה כשידי החליקה על פניה, על גרונה וסביב מלוא שדה.
יכולתי להרגיש את עורה המתכדרר למגע אצבעותיי. הסנפתי את תחושותיה כאשר ידי התגלשה בסחרור על גופה.
היא הייתה חמה, חלקה ורכה.
◆
"האם זה מציאותי מספיק?" שאלתי בגבה מורמת, וחייכתי.
"לא, התפיסה הפיזית היא הקלה מכולן."
"אז מה החלק הכי קשה?" שאלה. היא לא נסחפה אחרי ההסבר; היא כיוונה אותו. בכל פעם שניסיתי לעקוף תשובה, השקט שלה החזיר אותי אליה.
"לקבל את הרצונות שלך," עניתי.
היא חשבה על זה לרגע, שוקלת את ׳הבעד ואת הנגד׳, הסיכונים כנגד התגמולים האפשריים. השארתי אותה לגמרי לבד כדי שתוכל לקבל החלטה בנחת.
הלוואי ותמיד יכולתי להגיד שאני כל כך מתחשב, אבל האמת — שונה.
אני בדרך כלל טורף, מפר, לוקח את מה שאני רוצה ומשאיר אותם להתמודד עם זה בלכתי.
הפעם זה היה שונה, כאילו הייתה עשויה מזן אחר, וכשהיא דיברה, הקשבתי.
"זה תמיד הסתיים באכזבה עבורי," אמרה. "תמיד נדמה היה שאמור להיות בזה יותר… יותר מסתם רגשות ותחושות, מהפחד שאולי לא יחבבו אותי, או שלא ירגישו כלפיי כלום.״
היא שקעה באתנחתא ואז שאלה:
״יש יותר, לא? ואתה יודע את זה. אתה יודע מה זה. ואתה יכול להראות לי. אתה הולך להראות לי, נכון?"
"עד כמה שאוכל, עד כמה שתהיי מסוגלת להבין," עניתי.
היא הנהנה. "זה אך הוגן. מה תרצה שאעשה?"
הפניתי את תשומת לבה בחזרה אל העולם החיצון — העולם האמיתי, שבו עדיין עמדה מול הבר וחגגה את קצב האביב, בעוד השיחה כולה מתנהלת בראשה.
"אם תרצי להמשיך," אמרתי, "הדירה שלי נמצאת במעלה הרחוב. את תגיעי לשם בכוחות עצמך — או שלא תגיעי כלל."
ניתקתי ממנה מגע. לא שלחתי תמונה מרגיעה, לא ריככתי את הפחד ולא שתלתי תשוקה. זו הייתה הפעם הראשונה באותו לילה שבה השארתי לה מרחב שאינני שולט בו.
פקחתי את עיניי מצדו השני של הרחוב. דבש עמדה במקומה. היא הביטה בי, אחר כך בדלת הבר, ולבסוף החלה ללכת — לא מתוך שינה ולא תחת היפנוזה, אלא בצעדים מדודים של אישה היודעת שהיא רשאית להסתובב בכל רגע.
שוב ושוב נדהמתי מהזרם הנקי והטהור, יוצא הדופן של התשוקה הארוטית שהפיחה האישה הזו. התרגשתי.
אלוהים יודע שלא הייתה לה שום סיבה לחשוד בי. אני יכול להיות טיפוס מגעיל, אני מודה, אבל היא כל כך ריגשה אותי, כך ששמרתי באיפוק רב על ההתנהגות הטובה ביותר שיכולתי להוציא מעצמי, ולא נזפתי או גערתי, והשתדלתי לדלג על כל מחשבה שלילית שנקרתה בדרכי.
פרק 13
אני האחרון שישתמש בקלות במילים כמו ׳אהבה׳ או ׳חיבה׳. מבחינתי הן תיארו בראש ובראשונה את תהליך הפיוז׳ן, ובו בזמן חשפו את רגישותי כאמפת לסכנה: הקונפליקט שבין הרעב שלי לבין החשיבות שדבש קיבלה בעיניי. היא נעשתה יקרת ערך, עשויה חומר עדין ונדיר, ולכן דאגתי באמת לבטיחותה ולרווחתה.
◆
כל החבורה התפזרה הרבה לפני שנכנסנו.
הכנסתי אותה לביתי, הושבתי אותה על הספה ווידאתי שהרגישה בנוח.
נמנעתי הפעם מלדחוף אותה עמוק יותר אל קן השלווה והנוחות שייסדתי במוחה, כדי שלא תבחין בבלגן שנותר מסביב.
התיישבתי לצדה והתכוננתי, פעם נוספת, לחדור למוחה.
אני לא יכול לומר לך איך אנחנו האמפתים עושים את מה שאנחנו עושים, אבל אני כן יכול לומר לך שזה טכני, שיש טכניקות שונות ושנדרשת מקצוענות.
עם הזמן כל אחד מאתנו יפתח את קיצורי הדרך, נקודות המוצא וההנחות, והטריקים הנכונים לו. נדמה שכולנו מפתחים סגנונות שונים משל עצמנו, אך בסוף קיים איזשהו בסיס משותף לכולנו, מכנה משותף.
בסופו של יום קשה מאוד להבין מה משותף ביני לבין הגבר בן המאתיים, והילדה בת השבע, והרוצח הצרפתי והאוצרת הגרמניה. אנחנו לא מבינים את זה בעצמנו.
בסופו של דבר, הדבר שחיבר בינינו היה צורת חשיבה מופשטת, פרועה ובלתי שגרתית.
◆
הדמיון הוא מקום אפל ולא מאורגן. זה אף מחמיר כאשר צוללים למעמקי התת המודע. שם, אין לדעת מה עלול לעופף מהעלטה בכל רגע נתון.
בשיטה הרגילה שלי אני מדמיין את מוחו של האדם מולי כאחוזה ויקטוריאנית ישנה: חדרים, מבואות, מסדרונות, גלריות וגרמי מדרגות.
המבואה והחדרים הקדמיים הם המוחשיים, המאורגנים וההגיוניים ביותר, משום ששם שומרים מרבית האנשים את זהותם ואת רעיונותיהם. כשחולפים על פניהם נכנסים לאזור סוריאליסטי ומוצל, שבו הדברים בטוחים הרבה פחות — שם פועל המוח הסמוי.
שם — הזיכרונות והתחושות עוברים כמו רוח רפאים, צומחים כעשבים שוטים הניזונים מאבק הדמיון, פיסות היגיון לא מעוכלות, ורשמים מוזרים שמעולם לא הגיעו לכרייה וניתוח.
רגשות ותחושות נצרבים; הקולות רועמים לצד הפנטזיות המשתוללות באוויר כרוחות רפאים. חלקן משמעותיות וחשובות, אך מרביתן — אינן ראויות להתייחסות.
פרק 14
אני אוהב את החלק הזה של המוח, ויכול לשוטט בו שעות להנאתי, זה מרתק בעיניי.
אבל כשאני מחפש את הבשר האמיתי — את ליבת התשוקה המינית, אני פונה ישר לחדרי השינה הקטנים הממוקמים בחלקה האחורי של האחוזה.
אצל כולם הם קיימים. אצל כל אחד תוכלו למצוא את חדרי השינה הקטנים האלה. חלקם קרובים לחזית הבית, חלקם מפוזרים דווקא מאחור, וחלקם בפינה של הגינה.
אני מוצא את החדרונים האלה באמצעות ׳האלומה׳ — אני עוקב אחר קרן האנרגיה המינית שעוברת כמו צינור בכל פינה בנפשם. האלומה עדינה, כה זעירה, לעתים נחלשת ומצטמצמת לכדי נקודה, או שנעלמת כלא הייתה בקרב אנשים מסוימים, או בחלקים מסוימים בקרב אנשים מסוימים, או ש… טוב הבנתם את הנקודה. אך הייתה בהירה מספיק כדי לקרוא את ׳דבש׳ ופעימות חייה.
עקבתי אחר הזרם שהוביל אותי לחדר גדול ועגול, עמום באור המאובק. החדר הזכיר לי במבנהו מוקד או מרכזת והיה מרוהט, ומזמין לישיבה.
תמונות רבות נתלו על קירותיו: דיוקנאותיה של דבש בגלגוליה השונים: בגילאים, במראה, בסגנונות השונים, בזוויות ובמסגרות השונות.
פורטרטים כאשת קריירה, אם, רעייה; אלת האדמה, מפתה, המאהבת וכוכבת הקולנוע. זו הייתה גלריית הפרסונות של דבש, המקום בו שמרה את ההשגות והתפישות השונות שהיו לה כלפי עצמה.
שמחתי למצוא אותה בקלות כזאת. מכאן לא יהיה קשה לאתר את תשוקותיה העמוקות ביותר; פנטזיות מיניות נוגעות כמעט תמיד בשינוי, בשחרור מן העצמי היומיומי ובאפשרות ללבוש לרגע דמות אחרת.
מן הגלריה קרנו כמו החישורים על הגלגל, מספר מסדרונות שהובילו לדלתות רבות, והייתי די בטוח שכל הפנטזיות הכמוסות שאגרה אוחסנו בפרוזדורים, או בחדרונים הללו. עכשיו רק הייתי צריך לבחור את המקטע הנכון.
כאשר התרכזתי בחיפושיי, היכתה בי שוב הבהירות והפירוט המופלא, כמעט העל — טבעי, של הריהוט המנטלי והארכיטקטורה שלה.
רוב המוחות אינם כאלה, ונוטים להיות מטושטשים או מרוחים ולא ברורים, מוצללים — מבורדקים. אבל במוחה של דבש הייתה החדות והברק שאפשרו לי לבחון ולבחור את הסאמפלים הטובים ביותר מתוך דיוקנאותיה על הקירות, או השפוכת, או פיסות הבגדים השונים שנערמו על הרצפה. לא פלא שהילתה הייתה כה טהורה וברורה.
◆
אני מוכרח להפריע לסצנה הזו, כי אני חייב להדגיש שאני לא ״סתם״ עובד על מוחה.
מרתק ככל שיהיה, כל השוטטות במסדרונותיה המאובקים לעיניי חזוני הייתה כמעט אוטומטית בזמן שמיקדתי את עיקר מאמציי בישיבה המשותפת שלנו, על הספה בדירתי.
בפעולה כזאת צריך לשלוט במרחב החושי של האדם — בתחושותיו ובחוויה הגופנית שלו. בזמן שחלק ממוחי פינה מתודעתה קורי עכביש והסחות דעת וחיפש את שורשי תשוקתה, העצמי הגופני שלי החליק לצדה, אסף אותה בין זרועותיו והניח את הנשיקה הראשונה שלי על שפתיה — שפתי הכרוב, זוכרים?
פרק 15
דבש צנחה לאחור על הספה, רגועה ושקועה בתרדמה קלה. תשומת לבה הייתה ממוקדת כמעט לחלוטין, במעקב אחר הדימוי שלי, בזמן שלמדתי וחקרתי את הנפש שלה. הצצתי בדאגה מעבר לכתפי, כך שהנשיקה שלי הקפיצה אותה. זה תמיד קורה, והם תמיד נבהלים, מכיוון שהם מניחים שזו הולכת להיות חוויה מנטלית־רוחנית, כמו איזה חלום רטוב פרטי. אבל לא, זה אף פעם לא העניין.
יכולתי לעשות את זה, ודאי, כבר עשיתי, אבל המטרה הייתה לגרום לה להרגיש את זה בעולם האמיתי הזה, פיזית, על גופה — על בשרה ודמה.
אבל אז הם תמיד טרודים משיטוטיי בתוך ראשם ובתחושות שאני הודף מהם. המגע הראשון תמיד גורם להם לקפוץ, אך משמחה. חוויית החדירה לתודעתו של אדם אחר עשויה להיות ארוטית להפליא כשהיא מתרחשת בין האנשים הנכונים. אין אינטימיות קרובה יותר מזו.
לרגע אחד היא התקשחה כששפתיי נגעו בשפתיה, ואז נרגעה מעט כשהנשיקה שקעה בתוכה. לקח לה רגע כדי להגיב, אבל אז כשהגיבה, הנשיקה הנגדית שלה הייתה חמה ומקבלת, אך עדיין לא מתחייבת, בהתחלה. היא עדיין הייתה מוסחת והתעניינה יותר באירועים המתרחשים כרגע במוחה.
אז לקחתי רגע כדי לשתול כמה דימויים במוחה: היינו יחד ושכבנו על כריות נוחות למדי שפיזרתי בתוך הקאנו היציב, ושטנו לנו תחת עצי הערבה שטבלו במים. השמש הייתה חמה וגרמתי לה לחוש באהבתי אליה.
הטבע היה מפואר, במלוא הדרו, ושכר החיים עצמו היה באוויר. לגמתי בעדינות משפתיה כדבורה מצוף פרח.
הכול היה נאיבי וארוטי להחריד בתקופת האביב ההיא. הייתה לכך השפעה — דבש נרגעה בין זרועותיי ושקעה לאטה בספה. גופה התרכך, וידיה החליקו במעלה זרועותיי כדי לחבק אותי.
הגישה שקיבלתי לתיקיית זיכרונות הנשיקות הטובות ביותר שחוותה בחייה, לא ממש הייתה משחק שניתן להגדיר כהוגן. אבל אלו, כך התברר, היו בלאו הכי קרובות מאוד לאופן שבו הייתי אני מנשק אותה.
הנשיקה התפתחה ממגע מקדים של שפתיים לשפתיים, למשהו הרבה יותר מיני ואינטימי. הרגע שבו הגיבה אליי בדחף פתאומי — מפגן של רעב ארוטי, כשהיא פותחת בקוצר רוח את פיה ומתקמרת, מתקשתת כנגדי. שדיה בולטים, ציפורניה מטביעות על זרועי סימנים.
אלוהים!
אני לא מופתע בקלות, אבל הנשיקה של דבש הייתה לאבן הדומינו הראשונה שהובילה לנפילתן של קוביות הדומינו של חיי. אפקט הפרפר של הנשיקה: שערות צווארי סמרו, לא עבר רגע וצמרמורת התפשטה במורד עמוד השדרה שלי.
זה היכה בי כמו גורד שחקים שהתפוצץ, והאיר את שנינו בכל הצבעים המבריקים של הליבידו. זה זעזע והעסיק אותי ברמה שלא חזיתי. בטח לא בשלב המוקדם שהיינו בתהליך הפיתוי. לשונה החליקה אל פי באומץ, וכרכה את עצמה סביב הלשון שלי, כאילו שניסתה למשוך אותי לתוכה.
הייתי צריך לדעת. הייתי צריך להיות מוכן — מעולם לא הקדשתי מחשבה, ולו אחת! לרגע הזה שאסתבך עם אנרגיה מינית מהסוג הזה… אבל הנה זה הגיע, זה כבר כאן.
פרק 16
היא נאנחה בלחש ויללה כשהתנשקנו והחלקנו מטה על הספה, כאילו שהייתה חסרת עצמות. אט־אט נסגה מנשיקת היניקה הפתוחה, גמעה לגימת אוויר ושבה אליי בעיניים עצומות ופה פעור ומשהו רך ומפתה הרבה יותר: נשיקת שפתיים ארוכה, צמודה, מרחפת ומחליקה. לשונה סרקה את פנים לחיי ואז טבלה מטה, ליקקה את בשרה הפנימי של שפתי התחתונה, אזור מטלטל ברגישותו הארוטית.
היא לא סתם נישקה אותי, היא הראתה לי דרך הנשיקות שלה, במודע או שלא, איך ירגיש אגנה ומה היא מתכוונת לעשות בשבילי.
הילדה קיבלה את מלוא תשומת הלב שלי. איפה למדה לנשק ככה? זה היה כישרון גולמי. אין טריקים של קסמים או טכניקות או טיפים שמלמדים איך לנשק בצורה הזו. זו הייתה התשוקה והרגש הטהור, שהדהימו אותי.
הייתי על־טבעי, המומחה, המאסטר, אנין הטעם ובעל העוצמה, ועכשיו נאחזתי בדבש כאילו שהייתה קו מתח גבוה, ולא התכוונתי לעזוב. מילאתי כל פינה בראש שלה עכשיו.
נשענתי עליה בספה ונישקתי אותה; אחזתי בעורפה כשאכלתי את פיה. אבל עכשיו תשומת לבי הופנתה כל כולה אל מוחה. ממוקד במשימה: להתקרב ככל שיכולתי אל מקור הליבידו הנשי והטהור הזה.
הייתי צריך רק לשמור על השכל שלי ולתפקד בו בזמן, בשני העולמות, בבת אחת.
פרק 17
שברתי את הנשיקה, הייתי חייב, כדי להאט את ההאצה הארוטית ולהתרכז לרגע אחד.
דבש ואני התבוננו בתדהמה זה בזו, וניסינו להתארגן מחדש.
הפניתי את כל תשומת לבי אל מוחה — אל אותם חדרים אפלים ולא מאורגנים, ואז אל החדרונים המבולגנים, והתאים האפלים. שם הרוח החלה להיערם, להתאסף, ולהתרומם בהלימה להתרגשות המינית של דבש, שהלכה והתעצמה גם בעולם האמיתי, בעולמה שלה.
ההתרגשות היא כאוויר לנשימה עבור המוח, בעוד הרגש החזק הוא כמשב הרוח, הסערה או הסופה. כך מוחה הפך סוער וכהה יותר, ככל שדבש הבינה את הסכנה הנשקפת מבעד לתשוקותיה. לכן, עברה מתג מתג והחלה לכבות ידנית את הגישה לכלל רגשותיה העמוקים ביותר.
תמונות והתרשמויות ממנה נשפו — התפוצצו כנגד פניי; חתיכות מבגדיה, שערה, קטעי שירים, חצאי משאלות וזיכרונות ישנים; כל הדברים שידעה על עצמה, או שידעה וכבר הספיקה לשכוח; חלומות ופנטזיות הסתחררו והקיפו אותי, כאבקני הסביון דגדגו והתעמרו בי.
את כל אלו דחפתי הצידה. רציתי את הדברים החזקים יותר, את אלו שהמשיכה להסתיר, שהיו מעבר להבנתה: את הרגשות, התמונות והדימויים האילמים.
המשכתי הלאה, עמוק ורחוק יותר מהאור שהלך ודעך ונשכח מעדשות עיניי.
◆
דלת נפתחה.
עמדתי בתוך שדה גדול, חדר חסר קירות. דשא פרא צמח תחת רגליי, שמי הליל עירומים מעליי.
מולי נישאו המוצבים הראשונים של הגנותיה. דימוייהן הנפשיים של המחשבות והרגשות שהגנו עליה ושמרו על מעמקיה מפני מארבים, פלישות ופשיטות לא רצויות.
היא דמיינה אותם כמבצרים וקירות המוקפים יערות עבותים ומפלי בטונדות. אפילו בחשיכה הרועמת יכולתי לזהות את נזקי המעשים של האקס שנחרטו במוצבים הרעועים.
הם לא הביעו שום התנגדות כרגע, כך שהלכתי וחציתי אותם בחסות הרוח הגועשת שדחפה אותי פנימה.
נכנסתי לתוך יער עבות ומסוכן, עמוק בתוך המבוכים המאיימים והבלתי חדירים.
ניצבתי מול מאות שבילים שחוקים שהתפצלו והסתעפו לכל כיוון שרק ניתן להעלות על הדעת. מעלה ומטה מעל הגבעות, דרך האוכפים לתוך כפור העמקים, וצינת הגאיות.
הייתה זו ללא ספק הכניסה לממלכת המיניות שלה.
ייתכן שהייתי נודד במשך ימים בתוך מדבריות וערבות הפחדים אילולא ראיתי, מבעד לדרכים הרחוקות, את הזוהר החם של הפנס המסתנן בחזרה מבעד לעצים הסבוכים.
◆
דבש הראתה לי את הדרך.
פרק 18
ישנה נקודה בכל פיתוי או מפגש מיני שבה חייבת להינתן הסכמה. לא רמז שאפשר לפרש כרצונך; לא גוף שקפא; לא התנגדות שנחלשה תחת השפעה. הסכמה ברורה, חופשית, שאפשר לחזור ממנה בכל רגע. כל דבר אחר הוא תקיפה.
האירוניה לא חמקה ממני. מי שחדר למוחות ושינה רגשות כרצונו, נאלץ עכשיו להמתין למילה אחת שלא הייתה בשליטתו.
דבש אותתה ועודדה אותי לאורך הדרך, אך עדיין לא נתנה לי את הדבר היחיד שלא יכולתי לייצר בלי לרוקן אותו ממשמעותו.
בעולם האמיתי החזקתי אותה בין זרועותיי. חשתי את המתח שעוד נותר בשריריה ועצרתי.
"דבש," אמרתי. "תסתכלי עליי."
עיניה נפקחו.
"אני רוצה לשמוע אותך. את רוצה שאמשיך?"
היא נשמה עמוק. לא נגעתי במחשבותיה. לא דחפתי אליה דבר.
"כן," אמרה. "אני רוצה אותך. תמשיך — ואם אומר לעצור, אתה עוצר."
"מיד."
"מיד."
רק אז הרגשתי את נוקשותה מתרככת. לא כהכנעה ולא כתבוסה, אלא כהחלטה. רוח נפשה נשפה במפרשיי והובילה אותי מעבר למבצרי הגנותיה, אל עומק היער. אלומת הפנס פילחה את החשיכה והייתה לי למגדלור. בעקבותיה הגעתי לדלת הגדולה והאפלה.
היא נפתחה מבפנים.
בכל הפיתויים והפשעים המיניים שבהם הייתי מעורב, לכאורה, סיפרתי לעצמי שהמין אינו הדבר החשוב, אלא הכיבוש. עכשיו הבנתי מדוע: כיבוש חוסך מן הכובש את הסיכון הנורא הטמון בבקשה — האפשרות לשמוע לא.
ודבש, כשאמרה כן, שללה ממני את הכיבוש והעניקה לי דבר מסוכן ממנו: בחירה הדדית.
פרק 19
פתאום הוצפתי באהבה לאישה הזאת — בהכרת תודה, ביראה, בתדהמה וגם בבושה. כן, בושה על הדרך שבה ניסיתי לתמרן ולהונות אותה. ובאותה העת, הידיעה שבחרה להשיל את ההסתייגויות הראשונות ולומר לי כן שחררה מתוכי את תאוות חיית הפרא: את הדחף לנקב, לחדור ולהחזיק. הדחפים היו אפלים; הבחירה הייתה שלה. שני הדברים התקיימו בי יחד, לצד רצון סותר כמעט עד כאב להוקיר אותה ברוך — בדחיפות, מיד, ברגע הזה.
כל ההתרחשות הזאת במוחה ארכה שבריר שנייה — מהירות המחשבה, אחרי הכול — ובכל זאת המפגש בינינו התרחש בזמן אמת.
ידעתי שהמשחק נגמר. מעתה לא הייתה בינינו תחבולה שאוכל להסתתר מאחוריה.
היא נתנה את הסכמתה ודרכינו הצטלבו. לא גופה היה שלי ולא גופי שלה; לרגע נדיר, כל אחד מאיתנו בחר להפקיד את גופו בידי האחר. בדיוק כשספגתי ממוחה את המחשבות והרגשות האקסטטיים — המטורפים, המשוגעים — הרגשתי את התחושה הממכרת שהיא חוותה במוחי, כשספגה גם היא את מחשבותיי ואת רגשותיי.
זה הרגיש כאילו דבש הצליחה איכשהו לחדור אליי ולהתעטף בפנימיותי כמו צמח מטפס, כמו גפן יפה ועסיסית הניזונה מרגשותיי כלפיה, ונהנית מהנאתי ממנה.
מרגישה את ההתנגדות השרירית של התחת הנסחט שלה בתוך כפות ידיי, ואת המשקל הכבד, כמעט מעוגל של שדיה, כאשר עיסיתי ולשתי, ומעכתי והידקתי ושיחקתי בהם, בין אצבעותיי.
זו הייתה התגלות — החוויה יוצאת הדופן והמשמעותית ביותר שידעתי מעודי.
כאילו טיפסה גם היא בתוך מוחי ונצמדה אליי — נאנקה בהנאה כשליטפתי אותה וגנחה מעונג כשהעזנו יחד לחצות את הסף שבחרה לפתוח.
הרגשתי את שנינו, גם את התפיסות שלי וגם את התפיסות שלה, וכנראה שזו הייתה הנקודה שהבנתי…
פרק 20
זו הייתה כנראה הנקודה שבה הבנתי שגם היא אמפתית. דבש? לא סתם אמפתית — סופר־אמפתית.
אילו הייתי אסוף יותר, אילו נותרה בי שליטה עצמית או אפילו היכולת לחשוב מחשבה בסיסית, הייתי מפסיק לעשות את מה שעשיתי, וקודם כל עוצר, צועד לאחור, ומנסה להבין — מה לעזאזל בשם כל השדים והרוחות, קרה כאן עכשיו?!
אבל לא הייתי בשליטה ובטח שלא הייתי נינוח. איך יכולתי להיות?
הרוח שביער שקשקה את העצים. בין זרועותיי דבש נדחפה כנגדי והרימה את ירכיה, כדי שאפשיט את מכנסיה ואת תחתוניה — שם, בחדר שמאחורי הדלת השחורה, בלב היער הסבוך. ״אל תפסיק. אל תאט,״ צעקה באוזניי. ואם לא היה בכך די: ״תיכנס פנימה. כן, תיכנס.״ אל חדריה העמוקים ביותר, אל האפלה שבשורש תשוקותיה — ליבת הארוטיקה שלה, המנועים הסמויים של צרכיה.
לא נדרשתי עוד לנחש את רגשותיה; המילים שלה היו איתי, ברורות מן הכוח שלי. מיהרתי, ובעולם האמיתי תלשתי מעליה את בגדיה — כפי שביקשה — והיא נותרה פרושה ועירומה מתחתי. רגליה היו מפושקות בלי בושה; גופה פתוח, פגיע ומוכן לקראתי.
ידעתי מה היא רוצה — מפני שאמרה ומפני שהראתה לי: לשחק בלהילקח, בלהישלט, בלחוש מוחפצת; להתבונן על העולם מגובה הרצפה, להיות, בתוך גבולות הפנטזיה שבחרה, רכוש בבעלותי ומושא בעילתי. היא רצתה להיצרך בידי הרעב הגועש שלי, בלי לחדול לרגע להיות בעלת הבחירה.
היא הפכה תזזיתית בשנייה שפשטתי את בגדיי וטיפסתי עליה. היא משכה אותי אליה, נעצה את ירכיה, והצמידה את אגנה אל בשרי.
הלכנו רחוק מדי, עמוק מדי, ועכשיו רוח חדשה התרוממה, ונשפה מאותו החדר החשוך החי במוחה, ואיכשהו זלגה אל העולם האמיתי שבו שכבנו על הספה.
הרוח הסתערה על הווילונות; העיפה לכל עבר את מגשי ושאריות הפיצה, ופיזרה חתיכות נייר מסביב, כאילו לא היה די כאוטי.
איבדתי שליטה בעין הסערה של התשוקה. הדמיון חדל להיות מסך פנימי; זימנתי אותו אל המציאות, והחדר החל לעלות באש.
האש דלקה סביב הספה ולאורך הרצפה. היא פרצה את החלונות וצבעה את השמיים בגווני כתום פראי.
השלכתי את עצמי לחדר האפל הזה, אל המקום הקדוש הפנימי האחרון — ליבת המיניות של דבש. במקביל הכנסתי את הזין שלי לתוך החריץ הרטוב והבשל, הנפוח והצר, המתקתק והלוהט שלה.
כמה גדול הייתי?
פרק 21
כמובן שיכולתי לשלוט בזה. הייתי איש החלומות של הפנטזיה ויכולתי לבחור לעצמי כל גודל שרציתי, וכאן, עכשיו — רציתי להיות גדול, קשה ומפואר. רציתי להיות נחרץ ומשובח: גדול מספיק כדי שתחוש בחדירה כאב מענג — סף שבחרה לחצות כדי להגיע אל העונג שמעבר לו.
נכנסתי אליה והחזקתי את עצמי שם כשהיא נאנקה והתנשפה, התאוותה ונצמדה אליי, ואז נסוגה, ונתנה לעצמה להסתגל. היא התכרבלה סביבי, התרככה, מצאה בתוכה מקום נוח ורעדה ברכות.
זה היה המגע, זה היה החיבור, היו אלה שתי נשמות שהתמזגו יחד, ויכולתי כבר לדעת ברגע שהייתי בתוכה, שזה לא יסתכם בעוד התקף חרמנות בר חלוף מצידה.
זה לא היה רק הסקס, אלא המשמעות שמאחוריו: שני גופים המתאחדים באינטימיות, חולקים חלקים זה של זו. היא כרכה באטיות את זרועותיה ורגליה סביבי ומשכה אותי בזהירות לתוכה, הרימה את ירכיה ונלחצה אליי, בחיפוש אחר מגע מרבי.
היא רטטה. צמרמורת כיסתה את גופה שהלך ורעד ורטט עד כדי כך שבקושי הצליחה לזוז, אבל הטלטול הזה הספיק.
היא הייתה מרותקת לעוצמת הרגש, למסע הדמיוני ולארוטיקה שהמטרתי עליה. כך שחררה את השליטה והגיעה לשיאה מולי, בספזמות הקצרות והעזות.
גופה התקמר וראשה נשמט לאחור; פניה היו למסכה של התמסרות ארוטית — לא כניעה שנכפתה עליה, אלא כוח שהסכימה לשחרר לידיי.
◆
בזה כבו השריפות. הרוח הפסיקה לנשוף.
דבש נרגעה, גם אני. עדיין הייתי בתוכה ועדיין החזקתי את אחיזתה הנשית, אבל המשבר הסתיים.
עכשיו פשוט קיימנו סקס.
פרק 22
התאהבתי בה אז. התאהבתי בנשיקה שלה שהרגישה כמו צניחה חופשית ללוע המערבולת; לטעום את הצורך הנשי שהיה לה בגבריות ובמשקל שלי, במגע המחוספס שלי ובצורך שלי לקחת, לטרוף — לרצות לצרוך את אשליית הבעלות שהרשתה לי ללבוש למענה.
לראשונה בחיי חשתי במלוא עוצמתו של הכוח הנשי — לא כוח המבטל את האגרסיה שלי, אלא כוח המקיף אותה, משלים ומציב לה גבול.
היה זה כוח הנתינה, הקבלה, למשוך אליה משהו ולקבל אותו, המנטרה: ״להציע את עצמי ולהקריב את עצמי למען האהבה״.
הכניסה למערבולת — ההתאהבות — הייתה כניעתי. ככל שהרשיתי לעצמי לשחרר ולהשתחרר מרצון, הרגשתי אותה במוחי, מנחה אותי בחדר האחרון הזה, אוחזת בידי, ונרגעת בשלוותי, ואינה חוששת עוד.
שם היא הראתה לי את הרגשות, הדימויים העצמיים, את הרצונות והתשוקות של כל מה שהיה בלב מיניותה: הרעב לקרבה, הקשר והמגע, האמון והרוך — לזהור בחסות הילת האהבה.
ולצד זה — הדימוי שלה את עצמה: כבולה, חסרת אונים ופגיעה. בגדיה קרועים, תלושים, מתפוררים. על עיניה כיסוי עיניים וכך בעיניים מכוסות, מציעה לי, בתוך החיזיון ובתנאיה, כניעה מוחלטת לכאורה — שאעשה בה שימוש כל עוד היא מוסיפה לבחור בי.
היה שם גם העצמי הביולוגי שלה, מחולל החיים: חוליה בשרשרת עתיקה שאינה ניתקת, הנמשכת מעבר לזיכרון הקדום ועד לקצהו הנעלם של עתיד לא ידוע.
הרגשות שבקעו ממנה כשהציגה בפניי את השרשרת לא דמו לשום דבר שאי פעם הרגשתי, הרבה מעבר לניצוץ המודעות שלי. זה היה כה חזק, מחייב ומשכנע… יפה כל כך עד שלגמרי שחררתי לרגע. איבדתי לחלוטין את תחושת האינדיבידואליות שלי, והייתי מוכן מיד — למות ולחיות מחדש, איתה — לנצח.
פרק 23
דבש הניעה את אגנה כנגדי, ונדחפה אליי. עיניה נצצו, מעורפלות מן האורגזמה שחוותה ומהחיזיון השמיימי הזה, ופתאום הייתה נוכחת שם, בראשי. קרובה אליי יותר מאי פעם, חוזרת ואומרת לי דבר אחד, שוב ושוב: "פיוז'ן! הגיע הזמן, הגיע הזמן!"
כך התכנסנו — היא בפגיעותה הגלויה ובחוסר האונים האוהב שלה, ואני בכוחי האנוכי ובאגו המטורף שהאבסתי — ושתי האנרגיות התנגשו כפיצוץ גרעיני יוקד.
הייתי בה ובתוכה מכל הבחינות, בכל המישורים ובכל הרמות — בכל המשמעויות שניתן ולא ניתן היה להעלות על הדעת.
דחפתי לתוכה והיא נענתה לכל תנועה והרימה את אגנה לקראתי. באותה המהות חסרת המשקל, נטולת המאמץ, בחיכוך שכמעט לא היה בו חיכוך — החצי הזכרי פגש את החצי הנקבי ויחד יצרו את השלם המושלם, שהיה גדול כל כך מסכום חלקיו.
על הספה הקטנה ההיא בסלון שלי ובחדר הדמיוני ההוא שבמוחה, התכנסנו בלב הסערה המייסרת והבלתי אפשרית: מפגש בין שתי אנרגיות לבנות ולוהטות, אי שם, באמצע שום מקום, בתוך החדר המשקיף על רחובות העיר העמוסה והמבולבלת. עיר עמוסה לעייפה בשברי רעם מיניים ומבולבלים, שאיש לא הבין את מהותם.
◆
״כמה זמן ידעת שאת אמפתית?״ שאלתי אותה, עדיין עם הזין בתוכה.
"ידעתי שיש בי משהו," ענתה. "אבל מעולם לא השתמשתי בו כדי לקחת מאדם את בחירתו." היא חייכה. "לא יכולתי לדעת מה אני מסוגלת לעשות עד שנכנסת אליי בלי רשות. אז הרגשתי אותך — ואת כל הדלתות שהשארת פתוחות מאחוריך."
"אז את משכת אותי?"
"נתתי לך לראות אותי," אמרה. "את ההמשך בחרת לבד."
לראשונה הבנתי שלא דבש הייתה הטרף שסימנתי מן החלון. היא הייתה המראה שאליה נכנס הטורף מרצונו.
"אבל בכל זאת משכת אותי," אמרתי. "התבלטת בקהל הזה כמו אור ניאון."
היא חייכה שוב, ורגע לאחר מכן כבר היינו מחוץ לקאנו. עמדנו שוב מחוץ למועדון בשדרות רוטשילד, מוצפים באורות ניאון רבים מכפי שהרחוב ידע אי פעם.
"וואו! את ממש משתפרת בזה!" התפעמתי, וראשי הסתחרר כאילו התפוצץ בו זיקוק.
ולא נותר לנו אלא להתנשק שוב, לשאוף זה את נשימתו של זה, ולהתקרב עד כמה שאפשר, זה לזו.
כשהתנתקנו מן הנשיקה, נשארה שאלה אחת שלא יכולתי עוד לדחות.
"ראית גם את האחרות?" שאלתי.
החיוך שלה כבה. לא בבת אחת; הוא התקפל פנימה, כאילו יד בלתי נראית סגרה תריס.
"לא אותן," אמרה. "את העקבות שלהן בך."
המילים נחתו בלי קול, ובכל זאת שמעתי את כל צבעיהן. אפור של בושה. כחול עמוק של צער. פס דק, חד, של כעס לבן.
רציתי להסביר לה שהענקתי להן עונג. שרבות מהן ביקשו דבר־מה ולא ידעו לבטא אותו; שאני רק קראתי את האותיות הקטנות של תשוקתן והגשמתי אותן. כל הטיעונים הישנים כבר הסתדרו בתוכי כחיילים ממושמעים.
דבש הניחה שתי אצבעות על הרקה שלי.
"אל תספר לי," אמרה. "תראה."
לפני שהספקתי להיסגר, היא פתחה בתוכי דלת.
לא אל הזיכרונות שלי נכנסתי, אלא אל החללים שהשארתי בזיכרונות של אחרות: רגע קצר של בלבול בבוקר; געגוע שהרגיש אמיתי מדי למישהו שכמעט לא הכירו; תשוקה שנצרבה בגוף בלי שיוכלו עוד לדעת היכן נגמר הרצון שלהן והיכן התחילה היד שלי. לא ראיתי מפלצת. זה היה גרוע יותר. ראיתי אדם ששכנע את עצמו כי העונג שהוא מעניק מוחק את המחיר שהוא גובה.
ניסיתי לסגת, אך דבש הרפתה מיד. אפילו את העימות הזה לא כפתה עליי.
"יכולת להשאיר אותי שם," אמרתי.
"יכולתי."
"יכולת לגרום לי להצטער."
"גם את זה יכולתי."
"אז למה לא?"
"מפני שחרטה שמושתלת מבחוץ היא רק עוד כלוב." היא הסירה את ידה. "אם תשתנה, אני רוצה שזה יהיה מפני שראית ובחרת. לא מפני שניצחתי אותך."
משהו בי ביקש להתקומם, להחזיר לעצמו עליונות, להוכיח שאני עדיין היצור המסוכן ביותר במקום. אבל היא לא נאבקה בי, ולכן לא היה לי מול מה להתקשח.
"ומה עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו אתה מחזיר להן את מה שלקחת, ככל שתוכל. לא זיכרונות חדשים. לא סליחה שתשתול. רק את החופש להרגיש את אשר הן מרגישות, בלי הקול שלך בתוכן."
"ואת?"
דבש בחנה אותי זמן ממושך. "אני לא פרס על התנהגות טובה, X."
"לא שאלתי אם את פרס."
"אני יודעת." זווית פיה התרוממה שוב. "לכן אני עדיין כאן."
המילים האלה לא מחלו לי. הן עשו דבר נדיר וקשה יותר: הן השאירו את העתיד פתוח ותלו את הכניסה אליו במעשים שלי.
ידעתי שאין הארה אחת המתקנת חיים שלמים. בבוקר עדיין אהיה אותו אדם, עם אותם כוחות ועם אותה נטייה להפוך רעב לזכות. ההבדל היחיד — והעצום — היה שמעתה לא אוכל לטעון שלא ראיתי.
כשחזרנו אל פתח הבניין, נשמע רחש מעלינו. חברי להקת האבנורמליים עמדו בראש המדרגות — גוליגירל, קייבמן והרוזן לארי — שקטים מכפי שידעתי שהם מסוגלים להיות. גוליגירל הטתה את ראשה; קייבמן חייך כאילו שמע סוף־סוף דחף שלא הצלחתי להסתיר; ולארי הרים לעברי את הכוס האטומה שלו במחווה שהייתה יכולה להיות ברכה או אזהרה.
איש מהם לא שאל מה אירע. מפלצות מזהות שינוי בריח האוויר.
דבש הושיטה לי את ידה.
הבטתי בה. בפעם הראשונה מאז הכרתי את כוחי, לא ניסיתי לקרוא את המחווה לפני שנעניתי לה.
לקחתי את ידה.
הרגשתי אותה בראשי אז, אך היא לא התמוססה בתוכי ולא הניחה לי להיבלע בה. היא נותרה דבש ואני נותרתי אני — שני קולות, שתי תודעות, שתי בחירות שנגעו זו בזו מבלי למחוק את הגבול.
כמו קורי עכביש הטווים אהבה בחוטי משי, היא כרכה סביבי דבר שלא ידעתי לקבל בלי לקחת: קרבה.
ובפעם הראשונה בחיי, לא סגרתי את האגרוף.
— סוף —