פרוזה / מסה פואטית

16:18

מוות, זהות, זיכרון והמרחק שמאפשר קרבה.

ערן מת בשבת
בשעה 16:17.
בשעה 16:18
הוא עדיין היה ערן.

זו הייתה התקלה הראשונה.

בני האדם קוראים לזה
תאונה.
אולי מפני שהמילה הזאת
מאפשרת להם להמשיך להאמין
שדברים קורים
מעצמם.

״למה צריך מרחק?״
״כדי שיהיה אפשר להתקרב.״

אולי אנחנו טועים באהבה
מפני שאנחנו חושבים
שקרבה פירושה
להפסיק להיות שניים.

אולי אהבה היא
שניים
שנשארים שניים
ולא קוטעים
את הדרך ביניהם.

המרחק אינו ההפך מקרבה.
הוא מה שמאפשר אותה.

זהו קטע נבחר מתוך היצירה. הטקסט המלא נשמר לפרסום עתידי.