16:18

ערן מת בשבת
בשעה 16:17.
בשעה 16:18
הוא עדיין היה ערן.
זו הייתה התקלה הראשונה.
על הכביש נשארו
מוח,
מעט דם,
גשם,
וכל ההחלטות הקטנות
של אנשים שלא הכירו זה את זה
והגיעו יחד
לאותה הנקודה.
נהג שלא ישן מספיק.
אישה שעיכבה משאית.
פועל שיצק אספלט,
וערן שנסע לטקס
הסיום של בנו בגן.
איש מהם לא ידע
שהוא עתיד לקחת חלק
באותו אירוע.
בני האדם קוראים לזה
תאונה.
אולי מפני שהמילה הזאת
מאפשרת להם להמשיך להאמין
שדברים קורים
מעצמם.
כשפקח את עיניו
אמו עמדה במטבח.
שלושה משמשים בקערה.
המאוורר הישן הסתובב לאט.
אמו הייתה צעירה מכפי שזכר אותה.
״אמא?״
היא לא הסתובבה.
״אמא.״
״היא לא יכולה לשמוע אותך,״
אמר מישהו.
״אמא שלי מתה.״
״גם אתה.״
על הקיר
השעה הייתה 16:18.
״למה השעון נעצר?״
״כי זו הדקה האחרונה שבה עוד האמנת שיש
לאן.״
״אז אני חולם.״
האיש הביט בו.
״אתה עדיין מחפש הסבר של חיים.
המוח שלך
מרוח על הכביש.״
אמו פתחה משמש.
ולרגע
היה בן שמונה.
יחף,
על רצפה קרה.
ובן ארבעים ואחת;
וזקן;
ותינוק;
וגופה
בקצה השולחן.
אותו פה.
אותן ידיים.
אותו הקמט הקטן
בין הגבות.
״מי מהם אני?״
״בדיוק.״
ואז המטבח הפסיק להיגמר בקירות.
חדר לידה.
שדה.
מלחמה.
נשיקה.
ים.
גבר זקן
שמת לבדו.
ילדה עם ברך פתוחה שנפלה מאופניה.
הוא הרגיש את הכאב
ברגלו.
״מי היא?״
״אל תשאל.״
״למה?״
״כי ׳מי׳ הוא סכין.
בכל פעם שאתה אומר ׳מי׳
אתה מעביר קו בעולם:
עד כאן הוא. מכאן - לא.
זה אני.
זה הוא.
זאת אמא.
זה זר.״
״ומה רע בזה?״
״שום דבר.
בלי החיתוך הזה לא היית יכול להיות אתה.
רק כדאי לזכור
שהקו אינו העולם.
הוא הדרך שלך לעבור בו.״
״חייל.
מיילדת.
רוצח.
ילד שלא נולד.
האיש שפגע בו
יותר מכולם.
ואז
הבן שלו.״
״לא-לא-לא.״
ערן נסוג.
״לא אותו.״
אבל הפעם
הוא לא ראה את בנו.
הוא ראה את עצמו
מתוך עיניו.
את הפעמים שהיה שם,
ואת הפעמים
שרק גופו היה שם.
ערב אחד
ביקש הילד:
״אבא,
תישאר עוד קצת.״
״תכף, ממש ממש תכף.״
דקה.
שתיים.
חמש.
אחת-עשרה.
ואז הילד
הפסיק לחכות.
לא בכעס.
בהסתגלות.
עד שמשהו קטן בו
גדל ולמד
לא לבקש שוב.
״מספיק.״
״למה?״
״כי זה כואב.״
״למי?״
ערן פתח את הפה
ולא ענה.
״זה הגיהנום?״
״לא.״
״אז מה זה?״
היעדר המרחק.
״אז כולנו אחד?״
שאל לאחר מכן.
״לא.״
״לא?״
״אחד
זה מספר.״
״אז מה אנחנו?״
״אתה שוב מבקש שם.״
״כי ככה אנחנו
מבינים דברים.״
״לא.
ככה אתם
סוגרים אותם.״
ואז ערן נזכר
במשהו שמעולם לא קרה בפועל.
אישה בקונסטנטינופול.
ידיים לשות בצק.
חום התנור.
זיעה בעורף.
צעקה מבחוץ.
ילד שהיא אוהבת
ימות בעוד שלושה ימים.
היא איננה
יודעת. עדיין.
ולפתע
לא היה ערן.
לא הייתה אישה.
היו הבצק,
החום,
צעקה,
ואהבה
שעוד לא ידעה
שעמדה להפוך
לגעגוע.
כשערן שב
נעמד על ברכיו.
״הייתי היא.״
״אולי.״
״הייתי היא.״
״אתה מניח
שהתודעה נמצאת בתוך הגוף.״
״והמוח?״
״גבול.״
״של מה?״
״של כמות המציאות
שאתה מסוגל לשאת
ועדיין להישאר
אתה.״
״גבול. למה?״
״כדי שתוכל
להיות ערן.״
״ומה רע
בלא להיות ערן?״
״שום דבר.
אבל בלי ערן
אף אחד
לא יכול לאהוב
את הבן שלו.״
ואז ראה:
עור.
שמות.
שפות.
דתות.
מדינות.
אני.
אתה.
שלי.
שלך.
מיליארדי קווים קטנים
בתוך דבר עצום,
וכל קו אומר:
עד כאן
אני.
מכאן -
אתה.
כל חייו האשים את הגבול.
רק אחרי שמת
ראה:
שבלעדיו
אין שני צדדים.
ובלי שני הצדדים
אין לאן
להושיט יד.
״למה צריך מרחק?״
״כדי שיהיה אפשר להתקרב.״
יד של אמו
על מצחו כשהיה חולה.
רגל של אישה ישנה
מונחת על ברכו.
בניו
מושיטים לו ציור.
חבר שמתקשר
ולא שואל שאלות.
זר
שמחזיק דלת.
אישה ברכבת
שבהתה בו שניות ארוכות,
ונשארה בו
שנים.
״אלו החיים?״
״רובם.״
״אבל אלה דברים קטנים.״
״בדיוק.״
ערן חשב
על כל הפעמים
שבהן לא עבר.
הודעה שלא ענה לה.
סליחה שדחה.
ילד שחיכה.
אביו.
אמו.
עצמו
בגיל ארבע.
אפשר להחמיץ אדם
גם כשחיים איתו
באותו בית.
״יש לזה מילה,״
אמר ערן.
״לגאטו.״
״מוזיקה?״
״גם.״
״לא לחבר בין הצלילים.
לא להפוך אותם
לאחד.
לתת לכל צליל
להיגמר במקום שלו
מבלי לקטוע
את מה שעובר
הלאה.״
ערן שתק.
״לא למחוק
את המרווח.״
״לא?״
״לחצות אותו.״
״מי אתה?״
״אני לא יודע.״
ערן צחק.
״אתה יודע שאני מת,
יודע מה הזמן מסתיר,
ואתה לא יודע
מי אתה?״
״נכון.״
״אז מה אתה כן יודע?״
״שאני גדול יותר
ממה שאני מסוגל להבין -
וקטן יותר
ממה שחשבתי פעם.״
״יש משהו מעליך?״
״אולי.״
״אלוהים?״
״אולי.״
״ואתה לא יודע?״
״לא.״
״זה לא מפחיד אותך?״
״תמיד.״
זו הייתה הפעם הראשונה
שערן האמין לו
לגמרי.
ואז האיש הסתובב.
לא אל ערן.
אל המקום
שממנו אתה קורא.
ערן הבחין.
״על מה אתה מסתכל?״
שתיקה.
״מי שם?״
״אני לא יודע.״
ערן הביט
לשם.
אליך.
״יש שם מישהו?״
אל תענה.
האיש הטה מעט
את ראשו.
״מוזר.״
״מה?״
״נדמה לי
שהוא שכח
לנשום.״
משהו נפתח.
לא אור.
לא שער.
רק מקום
שערן ידע
שעליו לעבור בו.
״אני חוזר?״
״לא.״
״ממשיך?״
״זה קרוב יותר.״
״אני אזכור?״
״בקושי.״
״את הילדים?״
״לא כפי שאתה זוכר אותם עכשיו.״
״את אמא. אבא שלי?״
״לא.״
״את עצמי?״
״כמעט שלא.״
״אז מה נשאר?״
״עקבות.״
״איפה?״
״במקומות
שעוד לא המצאתם
איבר
למדוד.״
״לפעמים
אתה פוגש אדם
שמעולם לא ראית
ומתגעגע אליו;
כשאתה שומע מלודיה חדשה
ויודע להשלים אותה מבפנים;
מביט באדם
שאתה אמור לשנוא
ומשהו עתיק מן הכעס
מסרב;
מתעורר מחלום
ומתאבל
על אדם
שמעולם לא היה קיים.״
״ומה עושים אז?״
״רובכם ממהרים
להסביר.״
״ואם לא?״
״נשארים.״
״עם מה?״
״עם השנייה שלפני שהשם חוזר.״
״אני מפחד.״
״טוב.״
״למה טוב?״
״כל עוד אתה מפחד
להיעלם,
ערן עדיין כאן.״
״ומה קורה
כשהוא נעלם?״
״אני לא יודע.״
ערן חייך.
זו הייתה
התשובה היפה ביותר
שקיבל.
הוא פסע פנימה.
ולרגע אחד,
קצר מכדי למדוד,
וארוך מכדי לחלוף,
ראה את העולם
לפני שהמילים
חתכו אותו
לחלקים.
לא היה ערן.
לא היו הורים.
לא היו ילדים.
לא היה אדם.
לא היה אלוהים.
לא היה עבר.
לא היה אחר.
אבל גם
לא היה אחד.
היה משהו
שהשפה אינה יכולה
לתאר
מבלי לפצוע.
ואז,
כדי שהחיים
יוכלו לקרות,
הוא שכח.
במקום כלשהו,
בזמן כלשהו,
תינוקת פקחה עיניים.
אוויר נכנס לריאותיה
והיא צרחה.
אישה הרימה אותה.
ולרגע,
לפני שהעולם התחיל,
התינוקת הביטה בה
כאילו חיכתה לה.
כאילו כבר איבדה אותה.
כאילו סלחה לה
על משהו
שעוד לא קרה.
ואז מצמצה.
הדברים קיבלו שמות.
אמא.
אור.
קור.
יד.
רעב.
אני.
הכול נסגר.
כמעט.
לפעמים
שני זרים מביטים זה בזה
חצי שנייה
יותר מן המקובל.
איש מהם
אינו יודע מדוע.
הגוף יודע משהו
שהביוגרפיה אינה יודעת.
לא זיכרון.
לא מידע.
משהו עובר.
כמו שני חלונות
בבית עצום
שנפתחים לרגע
זה מול זה,
ומגלים
שהאור העובר דרכם,
אינו שייך
לאף אחד מהם.
אחר כך
החלונות נסגרים.
השמות חוזרים.
הגופים.
הסיפורים.
אני ואתה.
שלי ושלך.
אולי אנחנו טועים
באהבה
מפני שאנחנו חושבים
שקרבה פירושה
להפסיק להיות שניים.
לדעת הכול.
לספר הכול.
להתערבב.
להחזיק.
להיות אחד.
אבל אולי
אחד מעולם לא היה היעד.
אולי אהבה היא
שניים
שנשארים שניים
ולא קוטעים
את הדרך ביניהם.
ערן הבין את זה
רק אחרי
שכבר לא היה ערן:
המרחק אינו ההפך מקרבה.
הוא מה שמאפשר אותה.
אבל ערן
כבר איננו כאן.
אין טעם
להמשיך לדבר עליו.
נשארת
אתה.
אם יום אחד,
באמצע החיים,
בלי תאונה,
בלי מוות,
בלי אלוהים,
תביט באדם אחר
ולמשך שנייה
לא תדע בדיוק
איפה אתה נגמר
והוא מתחיל,
אל תמהר
להסביר.
אל תקרא לזה גורל.
אל תקרא לזה נשמה.
אל תקרא לזה אהבה.
עוד לא.
הישאר
עוד נשימה אחת.
בשנייה
שלפני שהמוח
מחזיר את השמות
למקומם.
ואם משהו
יעבור ביניכם,
אל תבטל
את המרחק.
הישאר אתה.
תן לו
להישאר הוא.
ואז,
אם אתה יכול,
חצה.
אבל לפני שאתה הולך,
בדוק דבר אחד.
מי בדיוק
קרא את השיר הזה
בתוך הראש שלך?
אל תענה מהר.
יש שאלות
שסוגרות את הדלת.
ויש שאלה אחת
שמשאירה אותה
פתוחה.