אני עדיין הולך לאיבוד במסדרון.
שכחתי לאן התכוונתי
לפנות. לחצר, למטבח
אולי לפטיו?
ידעתי שרק בגלל
הגבעה שממול, זה מרגיש לי כמו בית.
אזליאות ועצי תפוזי דם
פורחים בחצר,
אך הם אינם שלי..
מעולם לא חוו הערצה על ידי
או על ידי אבי; זה פשוט
לא הרגיש כמו הבית.
אני רוצה עוד בריכת דגי קוי,
ולהקת גורים שתגן עלינו
מכלבים משוטטים ומסיגי גבול.
קיר של ברוש לילנד, ומעמד
במבוק צעיר שימקדו
את כל תשומת ליבי
בגן הקריר והמעורפל,
שבו אשב על הנדנדה שלי ואמס.
אני רוצה להתעורר ללטאות,
לנמנם על פיג׳מת המגבת שלי,
כשזעם יונקי הדבש והמיינות
מהדהד מהעצים.
אני צריך מקום שמתעורר לחיים,
אבל תמיד נראה שקט כל כך.
יש נחמה בין השיחים
והפרחים, המים והעצים,
המארחים את מקהלת הציפורים והצרצרים;
זה הבית עבורי.
מתוך מבחר הכתיבה של ערן לנדאו.