״אֲנִי, אַבָּא!״

הַיּוֹם הָעֵינַיִים הַכּחְ וּלּוֹת בְּ יוֹתֵ ר
שֶׁ תִּ רְ אוּ בְּ חַיֵּיכֶם אָמְ רוּ לִי
שֶׁ אֲנִי הַיְּצוּר הַיָּפֶה
וְהָאָהוּב בְּ יוֹתֵ ר עֲלֵי אֲדָ מוֹת.
"גָּבוֹהַּ יוֹתֵ ר, אַבָּא!" בֶּטַח יֶלֶד שֶׁ לִּי, בֶּטַח בֶּן!
לָמָּה מִ י יִסְ תַּ כֵּן לְאַבֵּד אֶת תּוֹאַר הַיְּצוּר הַיָּפֶה וְהָאָהוּב
בְּ יוֹתֵ ר בָּעוֹלָם?
דָּ חַפְ תִּ י בִּ מְ לוֹא הַכּוֹחַ אֶת הַנַּדְ נֵדָ ה;
נְשִׁ ימָתוֹ נֶעֶתְ קָ ה,
ְ גִּלְגּוּל הַצְּחוֹק הַטָּהוֹר בְּ יוֹתֵ ר
ְ מִ יָּיד שָׁ בָה ְבּתוֹך
אַך
שֶׁ שָּׁ מַעְ תִּ י בַּחַיִּים.. צִלְצוּלֵי פַּעֲמוֹנִים.
"אֲנִי, אַבָּא!" הוּא בָּכָה,
דָּ חַפְ תִּ י גַּם אוֹתוֹ;
שֵׁ דוֹן פֵיָה קָ טָן, קִ ימֵּט אֶת אַפּוֹ, וְאָז מָתַ ח אֶת רַ גְלָיו
הַגּוּצִיּוֹת
;
ְ
הַשָּׁ מַיְימָה, נִבְ הַל וְאָז ִחיֵּיך
.
ְ
כְּמוֹ ר ֹאשׁ אִ רְ גּוּן פֶּשַׁ ע הוּא ִחיֵּיך