״אֲנִי, אַבָּא!״

הַיּוֹם הָעֵינַיִים הַכְּחוּלּוֹת בְּיוֹתֵר
שֶׁתִּרְאוּ בְּחַיֵּיכֶם אָמְרוּ לִי
שֶׁאֲנִי הַיְּצוּר הַיָּפֶה
וְהָאָהוּב בְּיוֹתֵר עֲלֵי אֲדָמוֹת.
"גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, אַבָּא!" בֶּטַח יֶלֶד שֶׁלִּי, בֶּטַח בֶּן!
לָמָּה מִי יִסְתַּכֵּן לְאַבֵּד אֶת תּוֹאַר הַיְּצוּר הַיָּפֶה וְהָאָהוּב
בְּ יוֹתֵר בָּעוֹלָם?
דָּחַפְתִּי בִּמְלוֹא הַכּוֹחַ אֶת הַנַּדְנֵדָה;
נְשִׁימָתוֹ נֶעֶתְקָה,
גִּלְגּוּל הַצְּחוֹק הַטָּהוֹר בְּיוֹתֵר
מִיָּיד שָׁבָה בְּתוֹך
אַך
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בַּחַיִּים.. צִלְצוּלֵי פַּעֲמוֹנִים.
"אֲנִי, אַבָּא!" הוּא בָּכָה,
דָּחַפְתִּי גַּם אוֹתוֹ;
שֵׁדוֹן פֵיָה קָטָן, קִימֵּט אֶת אַפּוֹ, וְאָז מָתַח אֶת רַגְלָיו
הַגּוּצִיּוֹת;
הַשָּׁמַיְימָה, נִבְהַל וְאָז חִיֵּיך.
כְּמוֹ רֹאשׁ אִרְגּוּן פֶּשַׁע הוּא חִיֵּיך