בואי לשיחה

בואי לשיחה.
את לא צריכה לדעת
איך קוראים למה שעובר עלייך.
שמות הם לפעמים
הדרך האלגנטית ביותר
לא לגעת בדבר עצמו.
בואי כמו שאת,
או כמו שלמדת להיות.
גם היא מוזמנת.
שבי.
ספרי לי
את הסיפור שכבר סיפרת
מאה פעמים.
מי הלך.
מי נשאר.
מי אשם.
מי היית צריכה להיות
כדי שאף אחד
לא ילך.
אני אקשיב.
אבל לא רק
למה שתאמרי.
גם למילה
שתחזור פעמיים.
לצחוק שיגיע
במקום שאין בו
שום דבר מצחיק.
לנשימה שתיעצר
רגע לפני שתגידי
שלא אכפת לך.
ול״אני רגילה״
שתניחי בינינו
כאילו אינו
כל הסיפור.
רגילה.
בואי נישאר שם רגע.
את לא צריכה
להסתכל עליי.
יש דברים
שקל יותר לפגוש
כשהעיניים מונחות
במקום אחר.
ואם תחזרי,
אני לא אתפוס
את המבט.
לא אשאל מיד.
יש רגע
לפני שאדם יודע
שהוא מרגיש משהו.
הגוף כבר יודע.
הנשימה יודעת.
משהו בחדר
כבר השתנה.
והמילים,
כדרכן,
מגיעות אחרונות.
אם אף אחד
לא היה נפגע,
מתאכזב,
או שופט אותך -
מה היית רוצה?
לא מה נכון.
לא מה ראוי.
לא מה אפשר.
מה היית רוצה?
״שקט.״
ואם היה שקט?
״הייתי נושמת.״
ואז?
״לא יודעת.״
אל תדעי.
בואי נראה
מה מגיע
לפני התשובה.
אולי את לא מחזיקה
בדבר
מפני שאת רוצה אותו.
אולי יש דברים
שאנחנו ממשיכים לשאת
הרבה אחרי
ששכחנו
בשביל מי.
למי את נאמנה
כשאת נשארת
בדיוק כך?
אל תעני מהר.
לפעמים אדם
אינו מפחד
להשתנות.
הוא מפחד
ממי יצטרך להיפרד
כדי להשתנות.
״אני רוצה
שיראו אותי.״
גם את זה
נשאיר רגע
בינינו.
כי יש בנו
משאלה עתיקה
שיראו אותנו,
ופחד עתיק לא פחות
שמישהו
באמת יראה.
יש כאן עוד מישהי.
אני עדיין
לא מכיר אותה.
גם את
כמעט שלא.
היא לא הופיעה
אפילו פעם אחת
בשיחה.
אולי היא כועסת.
אולי היא רוצה.
אולי היא פשוט עייפה
מלהיות
מי שהצליחה להיות.
לא נקרא לה.
נשאיר לה
כיסא פנוי.
ובשלב מסוים
הדבר
שאת מספרת עליו
יפסיק להיות סיפור.
הוא ייכנס לחדר.
פתאום
יהיה בינינו חוק
שאיש מאיתנו
לא קבע.
משהו שאסור לומר.
משהו שאסור לרצות.
משהו שאסור
שאראה.
ואז
לא נצטרך עוד לדבר
על החיים שלך.
החיים שלך
כבר יהיו כאן.
ואולי ארגיש
שאני יודע.
דווקא אז
אזהר.
כי ברגע שבו
אהיה בטוח
שפענחתי אותך,
כבר לא אראה אותך.
אז אשאיר מקום
למה שאני רואה,
מקום
להפך הגמור,
ועוד מקום אחד
למשהו
שאף אחד מאיתנו
עדיין לא יודע.
אני לא כאן
כדי להביא אותך
אל האמת.
האמת אינה כתובת.
ואני לא המראה
שבה תראי סוף-סוף
מי את.
אולי בכלל
לא צריך
למצוא אותך.
אולי צריך רק
להפסיק להפריע
כשאת מתחילה
להופיע.
ואז יהיה שקט.
לא השקט
שביקשת קודם.
אחר.
כזה שאין צורך
לעשות איתו דבר.
אני לא אמלא אותו
רק מפני שאני יכול.
ואת לא תצטרכי
להציל אותי ממנו.
אולי הריק הזה
אינו תקלה בשיחה.
אולי לשם
ניסינו להגיע.
ואחרי זמן מה
תרימי את העיניים.
״מה?״
כלום.
אני איתך.
תקומי.
תיקחי את הדברים שלך.
תגיעי לדלת.
ואולי
רגע לפני שתצאי,
תעצרי.
לא מפני
שנזכרת במשהו.
מפני שמשהו
נזכר בך.
אל תסתובבי.
לא צריך.
יש דברים
שאם ממהרים
להסתכל עליהם,
הם שוב
מתחבאים.
צאי.
ואם בדרך הביתה
פתאום תרגישי
שמשהו
אינו יושב עוד
בדיוק באותו המקום -
אל תחפשי
מה השתנה.
אולי שום דבר
לא השתנה.
הפסקת לרגע
להפריע לעצמך
להופיע.
בואי לשיחה.