שם
עומדת אשתי.
יש הקוראים לה
גורל.
אחרים
יעוד.
אבל אלה רק שמות
שבני אדם המציאו
כדי לא לומר
מוות.
היא מביטה בי
בעיניים
שבהן האש
כבר הספיקה להתקרר.
שפתיה חתומות.
וכשהיא מחייכת,
החיוך נשבר
כמו זכוכית
על הרצפה.
אני חולף לידה,
וקולה
מסתבך בשערי,
כמו קורי משי
שאי אפשר לראות
עד שמרגישים אותם.
ואז
היא קמה.
לפתע
היא שקטה.
מאופקת.
כמעט עדינה.
כמו אישה
שכבר יודעת
שלא משנה כמה רחוק אלך,
בסוף
אשוב אליה.
היא אינה רודפת.
אינה מאיימת.
רק מחכה.
בסבלנות
של דבר
שמעולם
לא איחר.
מתוך מבחר הכתיבה של ערן לנדאו.