האור
בקצה המנהרה
מעורר
תנועה עדינה.
מסע עייף,
כמעט הסתיים.
ובכל זאת—
רק מתחיל.
העיניים נפקחות,
מוכנות לראות
מבלי לשפוט.
האוזניים נפתחות,
מוכנות לשמוע
מבלי להפריע.
הפה נפתח,
מוכן לומר
מבלי להתווכח.
והאור—
האור היפה—
מתקרב,
לאט,
ובלתי נמנע.
הזרועות נשלחות,
מוכנות למגע
מבלי לפגוע.
הרגליים מתרוממות,
מוכנות ללכת
מבלי למהר.
הגוף נושם
בפעם הראשונה
כפי שתמיד ידע.
זהו העיקול האחרון
של המנהרה.
אור מסמא.
כאב מענג.
מעבר לאור השמש.
מעבר לצחוק.
מעבר למעבר.
ואז—
פרץ מים.
תנועה ראשונה.
זעקה.
ונשימה.
העולם
נולד
מחדש.
מתוך מבחר הכתיבה של ערן לנדאו.