התדר

בגיל ארבע
ישבתי על אדן חלון פתוח,
שש קומות מעל האדמה.

הרגליים בחוץ.
יד אחת בקיר.

ידעתי שזה מסוכן.
הרגשתי את הרוח.
עצמתי עיניים.

ואז,
לרגע אחד,
פשוט הייתי.

בלי תפקיד.
בלי סיפור.
בלי צורך
להיות מישהו.

אני זוכר את התחושה
יותר משאני זוכר
את המחשבות.

אחר כך
התדר אבד.

ניסיתי לחזור אליו.

ככל שהתאמצתי
להחזיק בו,
כך התרחקתי.

שנים חשבתי
שהשארתי אותו שם—

על אדן החלון,
בילדות,
באדם שעוד לא למד
מי הוא אמור להיות.

טעיתי.

התדר
לא חיכה לי בעבר.

הוא היה מתחת
לכל מה שבא אחר כך.

מתחת לתפקידים.
להגדרות.
לפחדים.
לסיפורים
שסיפרתי על עצמי.

הוא היה בי
כל הזמן.

ארבעים שנה
לקח לי להבין:

לא איבדתי
את התדר.

רק התרחקתי
מספיק מעצמי
כדי לחשוב
שהוא נעלם.

אני
הוא התדר.