*אזהרת טריגר*
הערב הגיע ואיתו הצינה באוויר כשהשמים התקדרו,
אבל לא נראה שהתייחס לכך כשעמד לבדו, מחוץ
למסעדה, והשקיף פנימה.
המקום היה מוכר..
הוא הגיע לשם מדי שנה עם אשתו, כדי לחגוג את יום
השנה שלהם.
זה היה המקום הראשון אליו יצא עם הבחורה
הביישנית וכהת השיער, לאחר שסופסוף אזר די אומץ,
והזמין אותה לדייט.
זה היה המקום שבו, כמעט עבר התמוטטות עצבים,
כשכרע על ברך אחת והציע לה נישואים, כמעט שנה
לאחר מכן; ואז כמעט התעלף מהקלה כשאמרה ׳כן׳.
זה היה המקום שבו, ביום נישואיהם השלישי, סיפרה
לו שהיא בהריון, ושהוא עומד להיות אבא.
יותר מהכל היה זה מקום שהכיל ונצר כל כך הרבה
זיכרונות שמחים ונפלאים.
הוא נשא את מבטו מעלה כאשר הדלת נפתחה. היא
אחזה בידה של בתה, וחצתה עם הבלונדינית הקטנה
את החדר.
בת כמה הייתה אמורה להיות עכשיו.. חמש? שש?
שבע? לשווא נאבק להיזכר. נדמה שהשנים נמהלו
יחד.
השנים שחלפו מאז שבישרה לו על הריונה היו אדיבות
איתה. אמנם נִקְ ווּ בה עוד מספר קווים, וגווני בגדיה
האפירו ככל שחלף הזמן, כמו שמחת החיים, אך בסך
הכל - עדיין הייתה ה׳אֲגָם׳ שלו.
שיערה העשיר עדיין הבריק בגוון כהה ואגוזי שכה
אהב, בזמן שעיניה החומות הזדהרו שוב, כמו פעם.
הוא הבחין שההליכה האסופה והאלגנטית שבה אליה,
כשחלפה על פני הסועדים. השתיים התיישבו בשולחן
הקבוע שלהם. הוא תהה אם בחרה בו בכוונה..
לא שזה שינה משהו, אבל הוא רצה להאמין שכן.
היא הרימה את התפריט ובחנה אותו בקפידה, למרות
שידע שזה מיותר. היא תזמין כוס יין לבן ואז סלט
פָאטוּשׁ עם לחם כפרי כמנה ראשונה, ולמנה העיקרית
את הלזניה.
הלזניה תמיד הייתה המנה האהובה עליהם כשאכלו
שם. הוא נזכר בטעמיה כשנאבק להדוף רסיסי זיכרון
מלזניה שהגישו לו על.. הייתה זו מנה דלה וסביר
להניח שבכלל הייתה רחוקה שנות אור מלהיות לזניה,
אבל זה הזכיר לו אותה, והוא הרוויח עוד כמה שעות
או ימים? אולי שבועות, ייתכן שחודשים?
הוא נאבק להיזכר אך לשווא.. נדמה שהימים התמזגו
זה בזה.
אוויר הלילה הקר היה אמור לצנן אותו בשלב הזה,
אבל לא נראה שזה חדר אליו, הוא פיתח עור של פיל.
מה תזמין הילדה הקטנה? לא היה לו מושג, וכך כל
שנה עקב אחריה בציפייה כדי לראות מה הזמינה.
כוס מיץ תפוזים להתחלה. את זה כבר היה לו, רק
המנה השתנתה ככל שהתבגרה.
אשתו לקחה את הזמן בקבלת ההחלטה, אך בדיוק כפי
שניבא, היא הזמינה כוס שרדונה, ואז את הסלט ואת
הלזניה לעיקרית.
השנה הילדה בחרה באצבעות העוף. הוא חייך והנהן
בהסכמה. בחירה טובה קטנה, בחירה טובה.
הוא עדיין חייך כשדלת המסעדה נפתחה. גבר גבוה
וממושקף הביט סביבו, עד שהבחין באגם מהצד השני
של החדר, ועשה את דרכו לעברן.
חיוכו נמוג בזעף כשהמצטרף החדש נישק את
השתיים, לפני שהוריד את מעילו, והתיישב בכיסא
הפנוי.
כעת היה זה תורו לעיין בתפריט וללמוד אותו בקצרה,
בטרם יגיע להחלטה שיתווך למלצר.
טיפות הגשם הראשונות החלו להקיש בקולניות על
הזכוכית, כשהעננים הכבדים נבנו וכיסו את שמי
הלילה.. אך תשומת לבו כולה הופנתה לאשתו וְלָזָר.
לבו התרוצץ עד שהתכווץ, כאשר הושיט הגבר את ידו
כדי לאסוף את ידה של אגם, וחייך מֵאוֹשֶׁ ר, כשהצליח
להצחיק אותה.
בטנו נקשרה בקשרים וצביטות, וצירים בלתי צפויים
של קנאה, למרות ששמח מִ זּוֹהֲרָ הּ.. המחשבה שהייתה
מאושרת שוב, הרגיעה אותו והפיחה בו שלווה.
הרבה זמן חלף מאז שראה אותה ככה..
מאז שזה קרה.
הכל הוחשך והתערבב ונשכח, יומיים לאחר שבישרה
לו על הריונה.
השבוע הראשון של אוקטובר.. שקופיות זיכרון הציפו
אותו, וברקע - יכול היה לטעום בפיו את אבק
השריפה; אזניו הלמו מצפצופים מחרישים, נקף בו
הפחד, כשהזדעזע מִ שַּׁ רְ שֶׁ רֶ ת הבשר האנושית שנעה
במבוך בטן האדמה..
ו..
לא!
הוא נאבק בזיכרון הזה בחירוף נפש.. הוא רעד והזיע,
וצרח ונפל ארצה, אך לבסוף התרומם על רגליו, ודחק
את הזכרון עמוק במעמקיו, במרתפים שחצב שם עד
ש..
לא!
הלילה זימן רק זכרונות טובים ולכן, כשהביט שוב
מבעד לזגוגיות המסעדה, ומצא את אשתו הזורחת,
נתמלא גאווה על שמצאה את הדרך להמשיך הלאה.
הוא היה מאושר בשבילה וסוף סוף נשם.. וחייך
לרווחה!
הוא הסתובב והביט אל שמי הלילה.
״וַיִּקְ רָ א אֱלהִ ים לָרָ קִ יעַ שָׁ מָיִם..״ מלמל, בזמן שֶׁ טִּ יפּוֹת
מתוקות מִ מַּעַל, שטפו את אַגְמוֹנֵי עיניו המלוחות.
ָ ה'; כֻּלָּם בְּ חָכְמָה עָשִ יתָ; מָלְאָה הָאָרֶ ץ
״מָה רַ בּוּ ַמֲע ֶשיך
.״
ָ
ִקנְיָנֶך
זמנו ללכת הגיע, כמו גם הזמן להמשיך הלאה.
הערב הגיע ואיתו הצינה באוויר כשהשמים התקדרו,
אבל לא נראה שהתייחס לכך כשעמד לבדו, מחוץ
למסעדה, והשקיף פנימה.
המקום היה מוכר..
הוא הגיע לשם מדי שנה עם אשתו, כדי לחגוג את יום
השנה שלהם.
זה היה המקום הראשון אליו יצא עם הבחורה
הביישנית וכהת השיער, לאחר שסופסוף אזר די אומץ,
והזמין אותה לדייט.
זה היה המקום שבו, כמעט עבר התמוטטות עצבים,
כשכרע על ברך אחת והציע לה נישואים, כמעט שנה
לאחר מכן; ואז כמעט התעלף מהקלה כשאמרה ׳כן׳.
זה היה המקום שבו, ביום נישואיהם השלישי, סיפרה
לו שהיא בהריון, ושהוא עומד להיות אבא.
יותר מהכל היה זה מקום שהכיל ונצר כל כך הרבה
זיכרונות שמחים ונפלאים.
הוא נשא את מבטו מעלה כאשר הדלת נפתחה. היא
אחזה בידה של בתה, וחצתה עם הבלונדינית הקטנה
את החדר.
בת כמה הייתה אמורה להיות עכשיו.. חמש? שש?
שבע? לשווא נאבק להיזכר. נדמה שהשנים נמהלו
יחד.
השנים שחלפו מאז שבישרה לו על הריונה היו אדיבות
איתה. אמנם נִקְ ווּ בה עוד מספר קווים, וגווני בגדיה
האפירו ככל שחלף הזמן, כמו שמחת החיים, אך בסך
הכל - עדיין הייתה ה׳אֲגָם׳ שלו.
שיערה העשיר עדיין הבריק בגוון כהה ואגוזי שכה
אהב, בזמן שעיניה החומות הזדהרו שוב, כמו פעם.
הוא הבחין שההליכה האסופה והאלגנטית שבה אליה,
כשחלפה על פני הסועדים. השתיים התיישבו בשולחן
הקבוע שלהם. הוא תהה אם בחרה בו בכוונה..
לא שזה שינה משהו, אבל הוא רצה להאמין שכן.
היא הרימה את התפריט ובחנה אותו בקפידה, למרות
שידע שזה מיותר. היא תזמין כוס יין לבן ואז סלט
פָאטוּשׁ עם לחם כפרי כמנה ראשונה, ולמנה העיקרית
את הלזניה.
הלזניה תמיד הייתה המנה האהובה עליהם כשאכלו
שם. הוא נזכר בטעמיה כשנאבק להדוף רסיסי זיכרון
מלזניה שהגישו לו על.. הייתה זו מנה דלה וסביר
להניח שבכלל הייתה רחוקה שנות אור מלהיות לזניה,
אבל זה הזכיר לו אותה, והוא הרוויח עוד כמה שעות
או ימים? אולי שבועות, ייתכן שחודשים?
הוא נאבק להיזכר אך לשווא.. נדמה שהימים התמזגו
זה בזה.
אוויר הלילה הקר היה אמור לצנן אותו בשלב הזה,
אבל לא נראה שזה חדר אליו, הוא פיתח עור של פיל.
מה תזמין הילדה הקטנה? לא היה לו מושג, וכך כל
שנה עקב אחריה בציפייה כדי לראות מה הזמינה.
כוס מיץ תפוזים להתחלה. את זה כבר היה לו, רק
המנה השתנתה ככל שהתבגרה.
אשתו לקחה את הזמן בקבלת ההחלטה, אך בדיוק כפי
שניבא, היא הזמינה כוס שרדונה, ואז את הסלט ואת
הלזניה לעיקרית.
השנה הילדה בחרה באצבעות העוף. הוא חייך והנהן
בהסכמה. בחירה טובה קטנה, בחירה טובה.
הוא עדיין חייך כשדלת המסעדה נפתחה. גבר גבוה
וממושקף הביט סביבו, עד שהבחין באגם מהצד השני
של החדר, ועשה את דרכו לעברן.
חיוכו נמוג בזעף כשהמצטרף החדש נישק את
השתיים, לפני שהוריד את מעילו, והתיישב בכיסא
הפנוי.
כעת היה זה תורו לעיין בתפריט וללמוד אותו בקצרה,
בטרם יגיע להחלטה שיתווך למלצר.
טיפות הגשם הראשונות החלו להקיש בקולניות על
הזכוכית, כשהעננים הכבדים נבנו וכיסו את שמי
הלילה.. אך תשומת לבו כולה הופנתה לאשתו וְלָזָר.
לבו התרוצץ עד שהתכווץ, כאשר הושיט הגבר את ידו
כדי לאסוף את ידה של אגם, וחייך מֵאוֹשֶׁ ר, כשהצליח
להצחיק אותה.
בטנו נקשרה בקשרים וצביטות, וצירים בלתי צפויים
של קנאה, למרות ששמח מִ זּוֹהֲרָ הּ.. המחשבה שהייתה
מאושרת שוב, הרגיעה אותו והפיחה בו שלווה.
הרבה זמן חלף מאז שראה אותה ככה..
מאז שזה קרה.
הכל הוחשך והתערבב ונשכח, יומיים לאחר שבישרה
לו על הריונה.
השבוע הראשון של אוקטובר.. שקופיות זיכרון הציפו
אותו, וברקע - יכול היה לטעום בפיו את אבק
השריפה; אזניו הלמו מצפצופים מחרישים, נקף בו
הפחד, כשהזדעזע מִ שַּׁ רְ שֶׁ רֶ ת הבשר האנושית שנעה
במבוך בטן האדמה..
ו..
לא!
הוא נאבק בזיכרון הזה בחירוף נפש.. הוא רעד והזיע,
וצרח ונפל ארצה, אך לבסוף התרומם על רגליו, ודחק
את הזכרון עמוק במעמקיו, במרתפים שחצב שם עד
ש..
לא!
הלילה זימן רק זכרונות טובים ולכן, כשהביט שוב
מבעד לזגוגיות המסעדה, ומצא את אשתו הזורחת,
נתמלא גאווה על שמצאה את הדרך להמשיך הלאה.
הוא היה מאושר בשבילה וסוף סוף נשם.. וחייך
לרווחה!
הוא הסתובב והביט אל שמי הלילה.
״וַיִּקְ רָ א אֱלהִ ים לָרָ קִ יעַ שָׁ מָיִם..״ מלמל, בזמן שֶׁ טִּ יפּוֹת
מתוקות מִ מַּעַל, שטפו את אַגְמוֹנֵי עיניו המלוחות.
ָ ה'; כֻּלָּם בְּ חָכְמָה עָשִ יתָ; מָלְאָה הָאָרֶ ץ
״מָה רַ בּוּ ַמֲע ֶשיך
.״
ָ
ִקנְיָנֶך
זמנו ללכת הגיע, כמו גם הזמן להמשיך הלאה.
הטקסט מובא כפי שנכתב במקור.