אנחנו ממשיכים לבעור

אנחנו ממשיכים לבעור.
העולם ביקש שנעצור.
לא נשמענו.
האפר ירד כמו שלג,
כשניערנו אותו אחד מהשניה,
כאילו שיכולנו להישאר נקיים.
לא נותרו אלים,
חוקים,
או אורות -
אבל היה לנו החום.
שלנו.
לא חיפשנו משמעות.
הוכחנו שעדיין הייתה לנו אחת.
נשימה, פעימות לב, חיכוך -
תקראו לזה תפילה,
תקראו לזה מחאה,
תקראו לזה הפשע האחרון ששווה לבצע.
תנו לחורבות להתבונן.
תנו לכוכבים להיעלם.
אנחנו לא מבקשים רשות
משמיים מתים.
זה מה שהחיים עושים
כשהם נדחקים לפינה:
הם נושכים,
הם מושיטים יד,
הם שורפים את עצמם בבהירות
כנגד החשיכה.
הם יכולים לכבוש את הערים,
את השמות,
את ההיסטוריה -
אבל הם לא יכולים לעצור
את העור שזוכר את האש.
אנחנו ממשיכים לבעור,

וזו כל האלמותיות שנקבל.