מן השמיים נברא האחד

זר כותב.

המילים שלו
רוקדות על הדף.

היא קוראת.

שוב.

ועוד פעם.

כאילו בין השורות
מסתתר
משהו
שכבר ידע עליה
לפני שהכיר אותה.

מיהו
האיש הזה?

הוא כותב
בביטחון.

היא קוראת
בחשד.

ובכל זאת—

משהו בה
כבר מתקרב.

סקרנותו
בוגדת בו.

סקרנותה
בוגדת בה.

הפרי האסור
מתנדנד
ביניהם.

הוא אינו
אדם סבלני.

והיא—

בוחנת
את סבלנותו.

שוב.

ושוב.

אבל
יש בה משהו.

ויש בו
משהו.

די בכך.

⸻

הם נפגשים.

היא מתוחה.

מדברת
יותר מדי.

עוצרת.

מתנצלת.

ושוב
מדברת.

הוא מקשיב.

כאילו
הוא כבר מכיר
את המקומות

שהיא עדיין
מנסה להסתיר.

כשהוא מחבק אותה,

היא אינה יודעת
אם להירגע

או לפחד
יותר.

ואז
הוא נוסע.

⸻

במכונית שלה
היא מתחילה
לפרק את עצמה.

דברנית מדי?

מכוערת מדי?

פשוט—

היא
מדי?

את אפילו
לא מכירה אותו,
היא אומרת לעצמה.

באותו הזמן

הוא עוצר
בצד הדרך.

חושב עליה.

ביישנית.
מבוהלת.
להוטה.

ותוהה

אם תהיה
אמיצה מספיק
לעוד.

הוא מחייג.

שני צלצולים.

״הלו?״

החשש
בקולה

נוגע בו.

הוא מחייך.

והיא
נושמת.

⸻

הם עדיין
לא יודעים

מה יהיה
מהם.

את ההסכם.

את החוויה.

את הדלתות
שייפתחו

ואת אלה
שייסגרו.

את האשמה.
את הפחד.
את הפגיעה.

את הסבלנות.

את הביטחון.

את האמון.

את האמת—

ואת המחיר
של החזרה ממנה.

אחד מהם
ינסה לברוח.

השני
לא יעזוב.

ובינתיים,

עוד לפני
שיש לדבר הזה
שם,

ישנם

שניים

שמנסים
להפוך

לאחד.