אני צופה באבא
בגינה שלי.
עכשיו החצר
היא שמעסיקה אותו.
הפרחים הפורחים באביב
צמחו מזרעים שזרעתי,
אך מקורם
בצמחים שהוא גידל וטיפח
ברוך,
ובהתמסרות
ששחקה אותו,
וריפאה אותי.
כל שתיל ניטע בקפידה,
בידיו של רועה צאן
שידע לעבוד את האדמה,
להעריך אותה,
ולקדש אותה.
היסמין המתוקה,
ציפורי גן העדן,
והפפאיות,
ימשיכו לפרוח בי
הרבה אחרי שיחדלו לפרוח בגינה.
הן יזכירו לי
שיופי הוא דבר שעובר בירושה,
כמו ענווה.
כמו תוגה.
וכמו אהבה.
מתוך מבחר הכתיבה של ערן לנדאו.