לפעמים אתה רדום.
יש עונות
שבהן אתה לא מדבר אליי.
פעם דמיינתי אותך
במושב האחורי של המכונית שלי,
יושב בשקט, מרים
את רוחך המרושלת
בעניבה צרה ודשים,
כשכובעך מוטה מעט;
מצל על פיך המקומט.
היית שקט, אך עיניך
אמרו שאבדת במקום כזה טוב,
שגם אני רציתי להיאבד.
אתה סתם ג'אזיסט זקן ושיכור,
מת, בן 50 ומשהו, מבוגר מספיק
כדי להיות סבי שכבר מזמן איננו,
ועדיין.. אתה עף לחלומותיי,
וחי יותר מהעורבני הכחול
באורן של הבוקר.
אני רוצה לאהוב אותך.
אני רוצה מכונת זמן שתחזיר אותי
ל1943- כדי להציל אותך,
בטרם בסיסי המעצר
יקדימו אותך לקבר.
אבל אתה אינך,
וכל אשר נותר לי הוא הטון הזה,
התנופה האירונית והמתוקה,
כשהשיר מציף אותי מעלה;
מעבר לבלוז המעונן אל השמיים
והבלדות הצוללות, והכאב
היפהפה..
עד שאני בוכה למקום טוב..
פעם דמיינתי שאני עוזבת
את עיניך הדמיוניות.
מתוך מבחר הכתיבה של ערן לנדאו.