Someone please call 911

שרון התעוררה באמצע הלילה ומצאה את המיטה ריקה.
היא לבשה את החלוק ויצאה לחפש את בעלה.
והנה הוא- יושב בסמוך לשולחן המטבח הכפרי ובידו כוס שוקו חמה.
מבטו הנוגה על הקיר בוהה- כנראה שקע במחשבות.
היא רואה אותו מוחה דמעה מעינו.
"היי אלון מה העניין ?" היא לוחשת ונכנסת לחדר.
"מאד מאוחר- בוא למיטה!"
אלון ניתק את המבט מכוס הקקאו שלו.
"זה יום השנה ה-10 ליום שנפגשנו".
היא לא האמינה שזכר את יום השנה העשירי שלהם ומתחילה לדמוע בעצמה.
אלון ממשיך, "את זוכרת שבדיוק לפני עשור יצאנו למרינה בהרצליה? טיילנו על המזח והתיישבנו לקפה? ואז ינקו מהמשרד נתקל בנו עם אשתו?אני הייתי בן 26 ואת בת 24".
שוב, שרון מנגבת את הדמעות הזולגות במורד לחיה לנוכח המחשבה על הבעל הרגיש והמקסים שלה .
"כן, בטח כן," היא עונה.
אלון השתהה... המילים לא יצאו לו בקלות.
"את זוכרת שאבא שלך תפס אותנו במושב האחורי של הניידת שלו?"
היא חייכה בערמומיות והשיבה: ״הו כן, אני זוכרת," והתיישבה על הכיסא שלידו.
אלון המשיך.
"את זוכרת שהוא כיוון עליי את האקדח?! את הפאקינג אקדח שלו הוא כיוון לי לפנים ואמר: ״או שתתחתן עם הבת שלי או שאני אדאג לזה שתבלה את עשר השנים הבאות בכלא?'"
"אני זוכרת," ענתה בשקט.
הוא נאנח בעודו מוחה דמעה נוספת ואז אמר:
"היום. הייתי משתחרר מהכלא היום".