זיכרון כמו עור

הייתי אמא פעם, פעמיים.
אני זוכרת את הרפרוף; את הבעיטה
שהתחלפה בצרבת והתנדנדות
מטופשת, שהקדימה את
עצמי, בחבילה עטופת עור של
עולם סודי, מאחורי חיוך פנימי.
ניגנתי מוזיקה - בֶּרְלְיוֹז, לֶיְידִּי דֵּיי,
הביטלס, וחשבתי שאת מקשיבה; גם עכשיו.
הזנתי אותך בסידן ובחלבון,
ואת עצמי בפחד, וציפייה..
עפה בין שמחה בלתי מרוסנת,
לאימה בקושי קשורה, עד
תחושת חייזריות. זרה. משתינה אבל לא.
אלוהים. המים שלי ירדו, ושעות
על גבי שעות שאני רועדת ומתאמצת
נגד עַצְמִי מְעֻוָּות, ומקיאה
מבטן דחוסה ודקה.
סבתא עמדה לצד המיטה.
אל תדחפי מֵמָּה, אבל
כל הגוף שלי צעק את זה,
וחמש עשרה שנים מתות..
אבל היא חייכה אליי, וידעתי
שהיא חזרה רק פעם אחת
כדי לומר קבלה, ושנשים שורדות.
אני זוכרת. כן, אני זוכרת את זה..
כאב, דם, דמעות, הזעתי
עם ברכיי על הסנטר,
עד שפעם, פעמיים, הונח על חזי יצור,
באהבה בלתי נסבלת,
מוחקת זיכרון..
מָיְילִים של פריחת פרחים שנפתחים
בבת אחת.
הם אף פעם לא נסגרים. אני עדיין
אמא.
אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני.