שירת המלאכים

מפינה
שהולכת ונמחקת בשמיים

נלחשת
שירת המלאכים.

הרבה מעבר
לענפים המרשרשים,

הרחק מעל
עדרי הקומולוס,

אני שומע מלודיה.

חליל —

שירה עגומה.

מזמור קדוש ועתיק.

המיה מעודנת.

מילים שאובדות
בתוך רגשות מפלחים.

יונה אבלה
מבכה מעבר לתודעה.

ילד שזה עתה נולד
צוחק מעבר לזמן.

יד רחבה מושטת לעזרה
ממש מעבר לממד.

אני משותק
כשהשיר קורא.

מתחנן לשחרור.

צריך להיכתב.

והצלילים העמומים
נמוגים אל זיכרון יפהפה,

והחלילים הרחוקים
מהדהדים בליבי.

אני מרים את המסך —

ו—

וואו.

השיר הזה
כל כך הרבה יותר יפה.