כשלא אהיה פה

המוות תמיד ישיג אותנו. נִתְ פַּקֵּ ד אליו בהפתעה. גם
החולה הסופני לא משלים לעומק עם העובדה שהחיים
בינאריים, מסתיימים ברגע.
אנחנו אף פעם לא מוכנים, וזה אף פעם לא הרגע
הנכון.
לעולם לא נספיק לממש את כל מה שרצינו ותכננו
לעשות יחד.
הסוף תמיד מפתיע,
וזה לא היה שונה עם אבא שלי, מיכאל.
הוא היה צעיר. צעיר מדי, אך הסרטן אינו בורר
קורבנותיו.
מיכאל הצ׳ארמר הגיע מהעיר הגדולה כדי לנהל
פרוייקט בניה, כדי להפריח את השממה.
רק שמבלי להתכוון הוא יצא משם עם נערת שיכונים,
יפהפייה וטהורה. אמי- יוכי. עם הפה- אין איך לעדן
את זה- עם הפה ג׳ו (צנזורה).
נולדתי ילדה של אבא.
הערתי את עצמי בבקרים כדי להרוויח אותו לעוד
קצת, ובלילות- לא עצמתי עין, עד ששמעתי את
סוֹנָטַת צעדיו הכבדים, בבַּיִת השישים מטר רבוע,
הצפוף והשמח שהיה לנו.
קראתי לו אבא ולה יוכי. לא כדי להוריד ממנה, אלא
כדי להגדיל אותו. להראות לו מהו ומיהו עבורי.
המיוחד שלי, היוניקי.
באתי לו מאוחר מדי ולא מדוייקת מספיק, אני יודעת.
גבר בן 40 שכבר שיווע לבן המיוחל.
כמו כל גבר אחריו ועד היום- כבשתי אותו בשנייה.
הוא לא יכול היה להישאר אדיש כלפיי, ואני, אני
שמחתי כל כך. צמודים כמו שני אפונים.
״ניקח כוס שבורה ומזלג ונלך לכבוש את העולם
בובה״, כך נהג להגיד לי.
אבא שהכריח אותי לאהוב ספורט ולאהוד את קבוצת
הכדורגל המחורבנת שאהד. אבא שידע להסביר דברים
טוב יותר מכל אדם אחר.
מבינים למה אני מתכוונת? אבא כזה של פעם בדור,
שכולם היו רוצים. מגנט של כל הטיפוסים.
אבל אז הוא עשה מעשה שלא עושים, שמסתבר
שכולם עושים.
הוא בגד בי.
גם באמי ובאחיי ובחברו הטוב,
אבל אף אחד מהם לא עניין אותי.
הוא-בגד-בי! (כמה מעט ידעתי והבנתי אז).
וזהו. מאותו הרגע התהפך עלינו שעון החול, ולא
הצלחנו לתקן.
החל מאותו הרגע ועד לרגע לכתו מעולמי, בו עמדתי
לצדו, אוחזת בידי האחת את ידו, ובידי השנייה,
מחזיקה לראשונה בחיי ספר תהילים, בזמן שבכלל לא
הבנתי מה אני אמורה לקרוא, בעיניים יבשות למדי.
מבפנים- קרסתי לתוך עצמי.
רק לפני חודש תכנן תוכניות ורקם מזימות לשנה
הבאה למרות שידע גם ידע, שלא יהיה בסביבה.
״בשנה הבאה, נעבור דירה ונקים עסק חדש, ונצא
למסעות וטיולים, ונבקר במקומות שרק חולמים
עליהם, נרכב על פילים. השנה הבאה תהיה מדהימה,
את תראי אודליה שלי.״
חיינו את אותו החלום. המחשבה על העתיד הייתה
הדרך שלו להפיח חיים בתקווה. הממזר הצחיק אותי
עד נשימתו האחרונה.
הוא ידע ולא אמר לי, וכך פתאם- לפתע, השנה הבאה
התפוגגה- חודשים בטרם החלה.
כמה החמצנו.
עשר שנים חלפו, ואין יום שאני לא כואבת על האובדן
שלנו.
שנים של שתיקות וכעסים, זיופים והבלחות אור
שנעלמו כל כך מהר, עוד לפני שהחלטתי אם היו בכלל
אמיתיות.
שנים של אגו שהרס כל סיכוי, כל חלקה טובה.
איך לא הבנתי שאני מטמירה אהבה בכעס?
פספסנו ילדות שלמה של אהבה. של אבא ובת שהיו
להם כל הנתונים להצליח, והתרסקו לרסיסים קטנטנים
שלא ניתן היה לאחות.
15 שנים של הוכחה שהרוח יותר חזקה מהחומר.
אולי זאת המתנה הכי גדולה שהורשת לי, מיכאל.
הגבר של חיי, דמות מפוארת. אבא לתפארת.
ואז הרופא הטיל עלינו את הפצצה, ברגישות
המאפיינת רופאים- רגישות מתכלה. יוכי בכתה ואני
הרגשתי את המכה. שנאתי אותך, אבא. הרגשתי
נבגדת. צרחתי בבית החולים, מבפנים כמובן, בתוך
עצמי. מבחוץ הייתי בדיוק כפי שלימדת אותי- פנים
חלקים.
האחות הגיעה לנחם אותי ובידה קופסת נעליים.
קופסא שהייתה מלאה במעטפות אטומות, שהיו מלאות
משפטים ארעיים, והוראות משונות.
עוד לא בדיוק הבנתי מה עבר עליי כשהניחה בידיי את
המכתב. ׳המכתב שהצליח לברוח׳, חשבתי. עוד פיסת
מיכאל, נרגעתי.
"אבא ביקש ממני למסור לך את המכתב הזה״, שפתיה
נמתחו והאירו על כוכביה המנומשים שעיטרו בחן את
רקיע פניה. ״הוא ניצל כל שניה שהיתה לו כדי לכתוב
אותם. עוד לא ראיתי כזה מוסר עבודה. בכל אופן, הוא
רצה שתקראי אותם.
אודליה, תשמרי על עצמך ועל המשפחה שלך. הוא
הלך לעולמו רגוע, סמוך ובטוח שתוכלי לשמור על
כולכם. משתתפת בצערך בובה," אמרה האחות וחיבקה
אותי חזק לפני שיצאה מן הדלת ונבלעה במסדרון בית
החולים.
על גב המעטפה כתב בכתיבה שבורה:
״כשלא אהיה פה״.
פתחתי רועדת את המעטפה כאשר כתב ידו פָּעַם
בעיניי.
אודליה שלי,
אם את קוראת את זה, סימן שאני מת. ידעתי שאני
הולך למות- אני מצטער. רציתי להסתיר ממך את
שעמד לקרות, כי לא הייתי מסוגל לראות אותך בוכה.
אני חושב שלגֶּבֶר הגוסס שְׁ מוּרָ ה הזכות להתנהג במעט
אנוכיות.
אם כי את ואני שילמנו מחיר יקר מדי. אנחנו זההים-
הייתי צריך לדעת כמה רחוק תלכי כדי להוכיח משהו-
כי מהצד השני של הראי, ראיתי את בבואתי.
ובכן, כפי שאת רואה, יש לי עוד המון ללמד אותך.
ככלות הכל, אינך יודע כלום על שום דבר. אז כתבתי
עבורך את המכתבים האלה.
אסור שתפתחי אותם לפני הרגע הנכון, בסדר? זו
העסקה שלנו. אני אוהב אותך בובה. שמרי על אמך
ועל אחייך.
באהבה, אבא.
נ.ב: לא כתבתי מכתבים לאמא שלך אבל השארתי לה
את המכונית. זה מספיק לא?
הוא שיכך בי את הבכי באמצעות כתב היד הנוראי
שלו. הכתיבה המכוערת שלו שבקושי הבנתי הרגיעה
אותי. חייכה אותי.
ככה מיכאל עשה קסמים.

לא היינו מהמשפחות של ה׳קמפינג׳ או שטסות יחד
לחו״ל.
תמיד התבוננתי עליהן בהערצה, תוהה מדוע גם אנחנו
׳לא כאלה׳.
הוא לא היה הטיפוס, אבא שלי, אבל הוא עשה איתי
דברים שאף אב לא עשה עם הבת שלו.
כשכולם הקריאו לילדיהם מסיפורי ׳הנס כריסטיאן
אנדרסן׳ הוא הכיר לי את המיתולוגיה היוונית.
כשכולם שיחקו בבובות, אנחנו הרכבנו פאזלים של
אלפי חתיכות.
מיכאל לא האמין בתקופת ״הסתגלות״, בסרגל
מאמצים. כבר בהתחלה ״מתחילים בגבוהים של
הגבוהים״.
אין כזה דבר הסביבה הטבעית.
״מה זה- מה אמרת? מים נוחים, רדודים?? בובה על
מה את מדברת אתי כאן בכלל? את מבינה בכלל מי את
ולֶמָה את מסוגלת?
״אני מאמין בך אודליה שלי. הבית- הוא מעל לכל,
הוא העוגן. אבל הבית הזה, הוא בראש ובראשונה את.
את הבית והבית זה את. את מסוגלת לעשות הכל.
כן גם לעוף תמחקי את החיוך.
לא משנה מה יקרה לך בחיים, את תהיי בסדר.
וודאות? אין כזה דבר בחיים. לא באהבה ובטח שלא
בגבוהים של הגבוהים. יש רק אותך ואותנו. ואז ישנה
׳היציאה מאזור הנוחות׳ שלך - היא תהפוך למקום הזה
בסוף שירגיש לך בו הכי בנוח״.
״בואי תקשיבי למילים של השיר הזה רגע״, אמרת
ואספת כמה מילים בכתב השבור שלך.
״כמו ציפור מטורפת -
את נוסקת לרום
וצונחת כאבן,
נוגעת בחום -
לעולם לא נצרבת,
פתע הרעד -
ואת לא נשמרת
נקשרת
לתמיד״
״את מבינה עכשיו אודליה?״ שאלת אותי וחיכית
שאענה. אז משכתי אותך כמה רגעים, סידרתי וקיבצתי
אני את עדר המילים. עד שפקעה ממך הסבלנות,
ועניתי.
״כן אבא. קופצים ישר למים העמוקים, כי אין מנוס-
מוכרחים להרגיש ולהבין מה זה אומר ׳הנמוכים של
הנמוכים׳..״
חייכת אליי בגאווה, לחלוחית איימה להציף את עינך
הימנית, אז נשאת אותי בין ידיך הגדולות והבטוחות.
חיבקת אותי חזק חזק, עד שלא היה יותר לאן או מה
לגלות. הרגשנו במקסימום.
אז לחשת כמו תמיד את מה שהפך את עולמי לעולמי:
״את ואני.. נקח כוס שבורה ומזלג ונלך לכבוש
את העולם בובה״. נפרדנו מהחיבוק, והמשכנו
להקשיב לשיר שהיה חשוב לך כל כך שאשיר.
פאק, לכו תאשימו אותי בקיצוניות מטורפת (חחח).
קופסת הנעליים של מיכאל הפכה לדבר היקר לי מכל.
הזהרתי את יוכי ואת אחיי הקטנים שלא להתקרב
אליה. המכתבים האלה היו שלי בלבד ולאף אחד אחר
לא ניתנה הרשות לקרוא אותם. שיננתי בעל פה את כל
סוגיות ודילמות החיים שמצאת לנכון לשתף אתי.
אך הזמן, כאילו נורה מִ לּ ֹעַ שֶׁ ל תותח, חלף ביעף.
ובתווך הזה החיים כמו החיים בִּ מְ לוֹא הַקִּ יטוֹר מזמנים
בלאגן ורעשים ורגעים לא פשוטים. אל תדאג! אני כמו
שלימדת אותי- מבחוץ ׳פנים חלקים׳.
חיכיתי לאחד הרגעים שניסית להנציח. חיכיתי
וחיכיתי. ציפיתי, קיוויתי, ואט לאט החלתי לשכוח.
לבסוף שכחתי ממנה לחלוטין- מקופסת הנעליים
מרוצפת המכתבים.
שבע שנים מאוחר יותר, כשעברנו לבית החדש, הייתי
חסרת מושג לגביה מיקומה. ניסיתי לחשוב דרך
׳האודליה של אז׳, לחשוב כמוה. להיות בנעליה- אך
חיפושיי עלו בתּ ֹהוּ.
לא הצלחתי להיזכר ולרוב כשזה פגש אותי, היה זה
סימן- פשוט לא היה אכפת לי. אם משהו אבד
בזיכרוני, לאו דווקא איבדתי אותו. הוא פשוט חדל
מלהתקיים יותר. וכך היה.
שנות העשרה שלי והחבר הישן-חדש שלי חזו את מה
שחזה מיכאל אז, זמן רב לפני כן.
יוכי לא התחתנה שוב. אני לא יודעת למה, אבל אני
אוהבת לחשוב שאבא שלי היה אהבת חייה.
בכל אופן החבר-ארוס-בעלי לימים לעומת זאת, היה
חסר ערך. הוא לא היה בשבילי. חשבתי שאני עושה
את הדבר הנכון- שאני צועדת איפה שאני אמורה
לצעוד.
קובי נישק את האדמה עליה דרכתי ועדיין, הגיע לי
משהו הרבה יותר טוב, לשנינו. אבל משכתי. לא פעם
שמעתי אותך במוחי, ״בובה אל תחשבי פעמיים-
תעזבי!״
כבר היינו נשואים וכמו הסוכן הבוגד שמפעיל השב״כ
כדי לסכל טרור פנימי, כך בגדתי בקובי, כדי לסכל את
הרעש הפנימי שלי. בגדו פי פעם אחת. פעם אחת יותר
מדי מיכאל, וזה הספיק לי.
עד הודו קובי הגיע, וכוס אֵם אמו- כמה שזה דפק לי
את השבוע האחרון של הטיול.
יוכי ניסתה להחדיר בי הגיון כמה וכמה פעמים.
אך אני, שידעתי כבר לפני שנים שהיא צודקת, עשיתי
את מה שאני יודעת לעשות- התגוננתי ונאטמתי,
ובגדתי כמו שבוגדים הסוכנים הכי הכי טובים.
רבנו באופן שלא היה שייך לנו. שבועות שלא דיברנו.
רק אז, כשנזכרתי בסטירה המצלצלת הראשונה
והאחרונה שסטרת לי.. כשעמדתי על שלי,
כשהתכוונתי לחלוף על פניך ולצאת את הדלת. אבל
אתה- מיכאל שלי, לראשונה חשבת ההפך.
באותו הרגע, כשחזרתי בזמן ויכולתי לחוש בעור לחיי
הבוערת,מושפלת, נזכרתי בקופסא ובאותיות.
נזכרתי במכתב אחד ספציפי עליו כתבת "כשאת חווה
את הריב החמור ביותר שהיה לך עד כה עם אמא".

זה מצחיק שבארוחת שישי האחרונה יוֹכִי הזכירה לי
משהו שכבר הספקתי ׳לשכוח׳.
היה עדיף שתשפוך עליי דלי מלא קרח ודי.
״זוכרת כמה אהבת לראות אותו אוכל?״ שָׁ אֲלָה רטורית
והתחילה לספר, בזמן שאני והכסא שלי התחלנו לזוז
באי נוחות.
פורקת באלגנטיות את המתח מאצבעות הידיים
והרגליים תחת השולחן. כמו אחרונת הגנבים- מבלי
שאף אחד יקלוט או יִצְפֶּה. מבלי לעורר חשד.
״טוב אולי אחד היה יכול.. (לא להתרגש! למולכם
׳מדברת לעצמה סדרתית׳).
מה-מה? מה אולי?! איזה אולי?? נו אודליה! באמת
שאני מִ תְ פַּלֵּאת עלייך!
שלוש דקות לפני שאת בכלל מבינה שאת הולכת
לעשות אַפְּ צִ'י והוא כבר אומר לך ׳לבריאות׳.
לא..את! אין לתאר. אוּלַי.. פחחח. איזו הורסת.
וָואי וואי.. טוב, שניה ואני מוחקת את זה. עוד לא
קרה כלום.
מה??? לְ מָ ה זוכרת?? את תגיעי לזה, את תבצעי את
זה, לא משנה מה זה יהיה, בסוף זה יקרה. שלא תעזי
אודליה את שומעת? אסור לך למחוק כלום!
״קחי אחריות על המילים שלך,״ אמר בטון
הרגוע-הכי-מלחיץ בעולם בערך, וחייך.
הלך עלי. צוויץ צוויץ.
יקלוט? חה חה חה. לא רק שיִקְ לוֹט- זה יצרח לו. אבל
חוץ ממנו, אף-אחד-אף-אחד, לא יצליח לראות.
גְּררר.. רק המחשבה עליו מרחפת אותי (לתיקייה).
העצבוב הזה שמתחיל תמיד בנקודה-שתיים
כמו בּטרילר פיוטי עד כאב, ואז הולך ונבנה
ומתפשט בְּ אצ'לרנדו לכדי זמזום מהיר, קצר ומקוטע-
עד שזה מהמהם בּסְ טָקָ טוֹ, חותך ומפלח.
הנה הוא. תגידו לו יפה שלום (חֲמוּדִ יק כזה. תראו!
ממש עכשיו, ברגע זה, ומבלי שתשימו לב- הוא
משווה ומעלה).״
״אודליה? אודליה?!״ קולה של יוֹכִי סדק את
הבועה אִ תָּ ה ריחפתי.
אודליה! אודליה!! אודליה!!!״, יוכי מכרסמת-חודרת
תודעתי. הבועה התנפצה- ואני צונחת סגנון חופשי את
כל הדרך, מהשמים ועד לשולחן בחזרה, כאילו אחזה
ומשכה אותי בקרסוליי ובחולצה.
״מה מה?״ שאלתי בעייני עגל.
״תנחתי בתי״, הטיחה בי יוכי כמו אשת ראש ארגון
פשע.
״כזה שיטתי ומסודר,״ המשיכה ״היה מתרפק..מתענג
על כל ביס. הוא אכל לאט ובנחת. מוודא שכל כפית,
כף או מזלג יהיו מאוזנים בטעמם.
כאילו שאכלת דרכו, ניזונה באמצעותו.
תמיד ישבת לצדו בזמן שעינייך ננעצו בו.
זוכרת כמה היה צריך להנדס לך את האוכל כדי
שתסכימי לאכול?
״את זה תוציאו! לא את זה- את זה! ; איכ לא רוצה-
זה נוגע ברוטב; זה כן נוגע- הנה! ; אני לא אוהבת
פסטה כזאת- רק פסטה כונכיות! ; אני לא יכולה זה
חם לי מידי! עכשיו זה קר לי מידי!״ חייכתי אל יוכי,
את אותו החיוך הבלתי נסבל שחייכתי אז, לא מזמן.
רק אבא הבין אותך באמת וזיהה את האישיו שהיה לך
עם האוכל.״
—————
״הריב החמור ביותר שהיה לך עם אמא עד כה״.
הפכתי את חדר השינה הישן שלי וחיפשתי את הקופסא
בכל פינה, מדף או ארון.
מכירים את זה שאתם מחפשים משהו ביאוש מְ דַ פְ רֵ ס?
איפה לא חיפשתי.. דפים בודדים ועשרות אגורות
הפכתי מרוב דִּ יבּוּק. אקט שזיכה אותי בריב נוסף עם
יוכי. כמעט קרובה לסטירה, מיכאל- תודה.
אבל ממש בשניה האחרונה, רגע לפני שהרמתי ידיים-
מצאתי אותה. את הקופסא.
נחה לה כמו ׳היפהפייה הנרדמת׳. כאילו חיכתה לי כל
השנים שאופיע ואוציא אותה מבטן המזוודה הרעועה,
ששכבה על המדף במזווה השלישי או החמישי שהיה
ליוכי, וגם הוא היה עמוס לעייפה.
רפרפתי בזריזות בין המכתבים.
כך נִתְ גַּלָּה מכתב ״הסקס המשמעותי הראשון שלך,״
ששכחתי. כעסתי על עצמי כל כך, ופסקתי שזה יהיה
המכתב הבא שאפתח.
״ספונטאניות- מצאתם עצמכם שלישייה על המיטה?״
זה היה מפתיע! יכול להיות ש?? לאאא. אבל איך שלא
יהיה- שליתי אותו ממש מסוף החבילה, סימנתי אותו
עם הציפורן וממש קיוויתי שזה מכתב שאוכל לפתוח
בקרוב.
ואז-
מצאתי אותה! ביראת כבוד אלוקית פתחתי את
המעטפה המצהיבה, והסנפתי את מילותיך.
״עכשיו מייד- גשי להתנצל בפניה.
אני לא יודע על מה את נלחמת, ומי מבין שתיכן
צודקת.
אבל אני מכיר את אמא שלך. אז התנצלות כנה וצנועה
תהיה הדרך הכי פחות גרועה לעבור את זה.
(כן כן.. אין כזה דבר הכי טוב, רק הכי פחות גרוע
בובה.)
ואני מתכוון להתנצלות על הברכיים.
היא אמא שלך, ילדה.
היא אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם הזה.
ידעת שהיא עברה לידה טבעית כי מישהו אמר לה שזה
יהיה הדבר הכי נכון בשבילך? ראית פעם אישה
יולדת? האם את זקוקה להוכחת אהבה גדולה יותר
מזו?
אני רק מקווה שחלפו כמה שנים מאז המכתב האחרון
ש׳מיכל׳, האחות שמסרה לך את קופסת המכתבים
בבית החולים מייד עם מותי, העבירה לך. אחרת טוב..
תראי.. ״הנשיקה הראשונה״ ו״הסקס המשמעותי
הראשון שלך״ ניחא, מתאים לך לרחף ולשכוח
מקיומי. אבל אם אגלה שאת ״ספונטאניות.. שלושה
על המיטה״ כבר חווית מבלי שהתייעצת אתי- אני
נשבע לך בובה- את תצטרכי הרבה יותר ממזוזה חזקה
כדי לחלוף על פניי הפעם.
גם תמיד תהיתי מה אמא שלך היתה עושה לי אם היית
פותחת אותם לפני שידעת מה זה לאונן, או מגלה על
הזונה המכוערת שהיתה הזיון הראשון שלי, לפני
המכתב של ה..
בכל אופן, אין סיבה ששניים יסבלו לא? אני פה ואת
שם..
לענייננו..
תתנצלי בפניה בובה. היא תסלח לך.
אוהב אותך צ.
אבא.״
אבי לא היה סופר גדול. מיכאל היה איש עסקים, יזם.
אבל דבריו השפיעו עלי מאוד.
מיהרתי לחדר של יוכי ופתחתי את הדלת בוכיה. היא
הסתובבה אליי. עיניה האצילות והגדולות היו סדוקות
מדמעות טריות.
אני לא זוכרת בדיוק מה רשפה. משהו נוסח "מה את
רוצה?" אני מניחה.
התקדמתי לעברה ודחפתי לידיה את מכתבך, ואז
כרעתי על הברכיים כמו שאמרת לי אבא, בזמן שידיי
מקמטות את נייר המעטפה הישן.
היא הקימה אותי לחיבוק ארוך. עמדנו שתינו ואחזנו
ידיים, מוחות דמעות זו לזו- כמו קופות, ושותקות.
היא קראה שוב את המכתב וצחקה, ואז צחקה בצרחה
אילמת. היא זעקה אליך מיכאל.
אני מוכנה להישבע שלרגע בית החזה שלה היה לים,
שגליו נעו בהַרְ מוֹנְיַית נשימותיך- השמימיים.
המילים שבקעו מפיה מיד לאחר מכן מטלטלות אותי
עד היום, יותר מכל דבר אחר שקרה לי בחיים.
״כחול לבן על כחול טורקיז,
שָׁ מַיִם נחו ונישקו את המַיִם,
הקו, לעולם מחבר ומפריד בין השניים.״
דיברנו עליך ודרכך השלמנו.
היא סיפרה לי על כמה מההרגלים האקסצנטריים
ביותר שלך, כמו למשל על החיבה שרחשת לנקניק
סלמי בתותים.
הרגשתי שהיית נוכח בשיחה. היית כמו אז- מרכז
החדר ובמקביל הצל על הרצפה. ישבת ביננו. אני,
כוכי וחתיכת מיכאל, חתיכה שהשארת לנו, על פיסת
נייר, ממך.
זה הרגיש טוב.
החזקתי את המכתב עם הכתב השבור שלך בידיי. הוא
היה לח מדמעות של אהבה.
ואז כשממש במקרה הפכתי את הדף נישקת אותי שוב.
הפעם נשיקה קטנה באף.
״נ.ב- כמה אני אוהב את הילדה שלי, כמו סל מלא
תותים״.

״חיה היום כי מחר תמות״, אמר לא אחת, וחי
במקסימום עבור כולם.
״כסף- בּוּבָּה, הוא חסר משמעות אם אינך יודעת
להעריך אותו״.
אני זוכרת את היום שהיינו בדרך לשיעור הסנוקר
הראשון שלי. לא בָּלֵט, לא ריקוד מודרני או ציור-
סנוקר!
נכנסנו למכולת כדי לקנות לי סוכריית תרנגול-
זוכרים?
חלפנו על פני ׳מאן דהוא׳, שהתחנן בפני החֶנְוָונִי
שירשום לו על החשבון הפתוח והארוך ללא עוררין
שהיה לו, סל מצרכים לשבת.
״בבקשה ממך- אני אחזיר את הכל. תעשה לי בהקפה,
לפחות את הפעם, פעם אחרונה. אני לא נעלם
לשומקום. אתה יודע שאתה יכול לסמוך עלי, בבקשה!
״
מיכאל שלח אותי לבחור ״איזה חטיף שאת רוצה״,
בזמן שדחף את ידו לכיס והוציא מהארנק שטר, ועוד
שטר.
הוא נתן אותם לבעל המכולת ווידא שכיסה את החוב
של הפלוני, ושנשאר לו די העודף כדי להשלים את
קניית המצרכים.
ואז, כדי לא להביך אותו, ועוד לפני שהאיש הספיק
בכלל לעכל את השתלשלות הארועים- מיכאל כבר
הניח את ידו הכבדה על כתפו, וחייך: ״אין על מה
להודות לי, כסף זה דבר מכוער. אני שמח שנתת לי
את ההזדמנות לעשות אתו משהו יפה. אז תודה לך,
למעשה! שתהיה לכם שבת שלום״, ויצא לחכות לי
בחוץ.
——————
יום אחד התעוררתי מוקדם כהרגלי כדי להתענג
ולספוג מריטואל הבוקר של מיכאל לפני שיצא
לעבודה.
על שולחן המטבח עמדה צידנית חצי פתוחה, עמוסה
בכל טוּב.
״מה זה אבא?״ שאלתי. ״לאן אתה נוסע?״
״אני נוסע עם החברה הכי טובה שלי לצפות באחד
משבעת פלאי תבל.״
״פלאי תבל? מה זה? איפה זה?״ שאלתי מוקסמת.
עיניי בָּרֶ קֶ ת.
״אחד משבעת פלאי תבל נמצא פה ממש בארצנו,
במרחק נסיעה מביתנו. הוא שוכן במקום הנמוך
בעולם, והפלא הוא ים״.
אבל זהו לא סתם ים, אלא ים מיוחד במינו. מכנים
אותו..״ ולקח חירות ספרותית עד שפי פגש בתקרת
הזכוכית.
״ים המלח,״ המשיך. ״הוא מלא בגושי מלח אודליה.
אין בו חיים- לא תמצאי שם דגים ויצורים מימיים.
לכן, יש שיקראו לו גם- ׳ים המוות׳.״
״וואווווו.״ הִ שְׁ תָּ אֵיתִ י לפחות כמו שסימבה השתאה,
כשמופאסה הסביר לו על ׳גלגל החיים׳ והציג בפניו את
שטחי הממלכה.
״ידעת בובה, שלכולנו יש את אותו אחוז המלח בדם
בדיוק כפי שקיים באוקיינוס? כן זה מעניין.. יש לנו
מלח בדם, בזיעה ובדמעות, ולכן הדמעות שלך, קטנה,
כל-כך כל-כך טעימות.
אנחנו.. כולנו למעשה, קשורים לטבע ולים. לכן,
כשאנחנו חוזרים לים - בין אם כדי להפליג בו ובין אם
כדי סתם לדחוף את רגלנו בחול הקר או להתפעם
משקיעת החם- אנחנו חוזרים למקום ממנו באנו.
למה את עומדת שם ללא מעש. את באה לא?״
״ל..לאן?״ שאלתי.
״מה זאת אומרת? להרפתקה מופלאה- אל ים המוות,
אל המקום הנמוך בעולם. אז מה את אומרת? את
מצטרפת?״
״כןןן,״ צרחתי משמחה וזינקתי אל תוך זרועותיו
הפרושות לרווחה.
״כוס שבורה ומזלג כבר העמסתי בּוּבָּה. בואי נלך יחד
לכבוש את העולם״.
——————
מיכאל הלך אחריי לכל מקום שהלכתי. למרות שחיינו
בעולמות פיזיים שונים, ושנוכחותו לעתים נדחקה הצידה
ומעט נשכחה- כפי ששוכחים ממטבעות העודף בכיסים,
הוא תמיד נסך בי חיוך. אותו החיוך הנלווה לתחושה
המשמחת של היד המופתעת מאוצרות המטבעות
המשקשקים בכיסה.
מילותיו זרעו בי כוחות מטאפיזיים ונתנו לי את הכוח
להתגבר על אינספור רגעים מאתגרים בחיים.
הוא תמיד מצא דרך להעלות חיוך על פניי כשהדברים נראו
קודרים, או לפייס את דעתי ברגעים הכועסים.
״כשתתחתני״ מאד ריגש אותי. אני מודה שזה תפס אותי
לא מוכנה.
ישבנו והתחבקנו אני והיא- הילדה שהייתי, על ספסל
ברציף הרגשות והאהבה. המתנו פעם נוספת לכרכרה
שתבוא לדייק אותנו, ולפרקים חשבנו שהצליחה. או
שלכל הפחות סיפרתי לעצמי סיפור הרבה יותר משכנע
(סיפור אני מספרת רק פעם אחת), משום שחמש שנים
מאוחר יותר פתחתי את
״כשתהיי אמא״,
מזל טוב ילדה גדולה.
עכשיו תביני מהי אהבה אמיתית, בתי.
לצד האהבה שאת חשה לבעלך, האהבה
האמיתית שייכת לדבר הקטן הזה שהתחיל
להתקיים יום אחד בבטנך.
אני לא יודע אם זה ילד או ילדה.
אני לא מגדת עתידות- אלא רק גופה.
תיהני מכל שניה, כי זה ללא ספק הדבר הנפלא
ביותר שקיים- אחד משמונה פלאי העולם.
הזמן יעוף מעכשיו אז תהיי מרוכזת, ונוכחת.
אל תחמיצי לרגע רגע או רגע לרגע,
כי הרגע לעולם לא ישוב.
הֱיִי מודל לחיקוי עבור הנכד/ה שלי.
אני חושב שיש לך את מה שנדרש כדי להיות
אמא מדהימה בדיוק ״כמוני״.
אני צוחק כמובן (בסדר הבנו- תמחקי את
החיוך).
מדהימה בדיוק כמו יוכי, עם הסגנון המיוחד
שלך.
——————
המכתב הכואב ביותר שקראתי בחיי היה גם המכתב
הקצר ביותר שמיכאל כתב.
בזמן שדייק עצמו, בָּרַ ר, וכתב את שְׁ לוֹשׁ המילים
האלה, אני מאמינה שסבל בדיוק כפי שסבלתי אני
כעת.
חי ודואב את הרגע במילותיו החורטות. ההורגות.
זה לקח אמנם זמן, אבל בסופו של דבר נאלצתי לפתוח
את:
״כשאמא איננה״
״היא שלי עכשיו.״
היה זה המכתב היחיד שהדיר ממני חיוך, אבל הבנתי את
הנקודה. ראיתי לנגד עיניי את הליצן העצוב שכבש צערו
באמצעות איפור פניו בלבן ומתח בקו שחור את פיו לחיוך.
————————
תמיד קיימתי את העסקה שכָּרִ יתִ י עם אבי. מעולם לא
פתחתי את המכתבים בטרם זמנם- למעט אחד.
אחד שלא חשבתי שאאלץ לקרוא, ולכן החלטתי לפתוח
אותו. זה היה אגב, מבין המכתבים הכי מצחיקים
שכתב לי.
״כשאת מבינה שאת לסבית״
מה אני יכול לומר? אני שמח שאני מת.
עכשיו רגע של רצינות- צְחוֹק בַּצַּד.
הֲוָיָתִ י הגוססת לימדה אותי שאכפת לנו יותר מדי
מדברים חסרי משמעות אמיתית.
נראה לך שזה משנה משהו, אהובה שלי? אל תהיי
טיפשה.
תהיי מאושרת.
תמיד ציפיתי לרגע הבא, למכתב הבא, לשיעור הבא
שמיכאל ילמד אותי.
מדהים מה ילד בן 44 יכול ללמד טרחנית בת 88
(בעוד יום או יומיים, שבוע-שבועיים), כמוני.
עכשיו, בעודי שוכבת על מיטת בית החולים, מחוברת
בּאַפִּ י ובגרוני לצינורות הירוקים.. אצבעותיי מתופפות
באי שקט על המעטפה הָדְּ הוּיָה של המכתב האחרון
שעדיין לא פתחתי.
המשפט ״כשמגיע זמנך..״ כמעט נמחק ובקושי נראה
על המעטפה.
אני לא רוצה לפתוח אותו. אני מפחדת. אני יודעת
שזה קרוב אבל.. אני לא רוצה להשלים עם
הקלות הבינארית הבלתי נסבלת.. עם
העובדה שזמני הגיע.
זה עניין של תקווה, מבין? אף אחד לא מאמין שמותו
יגיע.
אני לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את המכתב האחרון
שכתבת לי. את המכתב האחרון שיש לי, ממך.
כשמגיע זמנך..
שלום אהבתי, ילדתי, אשה, אמא, סבתא?
אני מקווה שאת אשה מבוגרת עכשיו.
(לכל הפחות פי שניים מהגיל שבו המשכתי אני הלאה
במסעי).
את תופתעי לגלות שזה המכתב שהיה לי הכי קל
לכתוב לך.
הוא גם הראשון שכתבתי.
המכתב ששחרר אותי מכאב האובדן שלך.
ייתכן והמוח מתבהר כשאתה מתקרב לסוף.
קל יותר לדבר על זה.
בימיי האחרונים כאן חשבתי על החיים שהיו לי.
היו לי חיים קצרים, אבל מלאים ושמחים מאוד.
הייתי אביך ואב לשני אחייך, ובעלה של אמך.
מה עוד יכולתי לבקש?
זה שיווה לי שקט נפשי.
כעת בובה שלי, ילדתי היפה והאהובה.
עשי את אותו הדבר.
סלחי לעצמך- עכשיו, גם אני, סולח לעצמי.
עצתי בשבילך: את לא מוכרחה לפחד.
נ.ב- אני מתגעגע אלייך. נורא.
נ.נ.ב- תודה
נ.נ.נ.ב- ניקח כוס שבורה ומזלג ונלך בובה, לכבוש
את העולם הבא.
אבא