לפני שמת האור

קראתי הרבה..
אך מעולם לא נתקלתי בזה, באיזה ספר.
אני חושב הרבה..
אבל אף פעם לא זוכר את זה בין מחשבותיי.
עד שהרגשתי את זה..
תחת שמש אביבית בהירה וחמה,
וניחוח הדשא והאדמה;
בעוד הלאגר שוטפת אותי,
ואני צופה בעולם החולף על פניי,
זה הכה בי כמו פצצה.
פצצה אלוקית.
זעזועי מוח דחפו את ידיי אל המסך,
כדי לשרבט את התוצאות של מה שזה לא יהיה,
שקרוב לוודאי יישכח עד מחר.
אם אתה רוצה לחיות —
חיה באמת.
בלי השטויות האלה של כל יום ביומו,
או יום רודף יום;
מסע של מומיות וזומבים
המטלטלים את רגליהם.
לא התחושה הפושרת והנוחה הזו,
אלא זו שפעם בערה בה אש טהורה.
כשלהבות זרמו ממך החוצה,
ושרפו את כל מה שנקרה בדרכן.
פאק...
לא הזבל הזה שנקרא קיימות.
תקשיבו.
אחורנית בזמן.
אתם זוכרים את הערבים הזהובים?
ולילות זרועי הכוכבים?
זמנים שבהם היה עדיף לחיות מאשר למות.
לפני שהעולם שכנע אותך
שהבלתי אפשרי הוא חלום,
ושכל החלומות בלתי אפשריים.
תאווה.
אהבה.
הכול היה אותו הדבר,
לפני שהחיים ”האמיתיים“
לימדו אותך חזרה גרידא.
הושיטו יד בחזרה פנימה,
אל נשמותיכם,
אל לבכם,
אל מחשבותיכם.
לזמנים אחרים.
כאשר הכוכבים היו יותר מנקודות אור.
לימים שבהם יד של אחר
הייתה מותכת בידכם.
כאשר השירים היו כל כך רועשים,
כל כך טהורים,
כל כך אמיתיים.
כשרוקנרול היה המהות.
ימים נמשכו נצח.
ולילות —
עד אינסוף.
במושב האחורי.
בבית של חבר.
בחדר מלון.
עם בקבוק וג‘וינט.
והמכונית.
לכו לשם.
במחשבותיכם.
תחיו את זה שוב.
אלו היו ימי הזוהר.
היינו צעירים,
חזקים,
וחופשיים.
לא התכופפנו בפני אף אחד.
אפילו לא בפני הרוחות הפרועות ביותר.
היינו הנצח.
הגופות שלנו להטו
בתשוקות עמוקות כל כך,
ששלטו בפעימות ליבנו.
האם הכול נעלם
בידיים מלאות בשנים?
לעזאזל לא.
לעולם לא.
השנים חולפות.
אך לא הרגשות.
הם נצרבים במוחות שלנו,
בגופינו.
אם זה היה לפני עשרים שנה,
זה עדיין אתמול.
ואם זה קורה היום,
הוא כבר מחר.
אל תיכנעו.
אל תיתנו לזה לגסוס.
אל תיתנו לזה למות.
זעם.
לפני גסיסתו של האור.
לעולם אל תתפתו
להקשיב לחברה,
בנימוס שכזה,
ובעידון של חמאה.
אם אתם רוצים לחיות לנצח,
עשו זאת
עם כל מה שיש לכם.
מעבר לאור הגווע
תמצאו את כל הסיבות.
ואני באמת מתכוון —
לכולן.
כדי לזכור את עצמכם.
אהבו כל אישה
כאילו הייתה המוניטין שלכם.
תרקדו לצלילי כל שיר
כאילו מעולם לא שמעתם אותו.
הגדירו את עצמכם
לפי כל רגע שאתם חיים,
ותנו לכל רגע
את כל הרגעים שחייתם.
אתם מבינים...
האור לא גווע.
הוא בוער
מעבר למרחבים
שמגדירים אותנו ואת עצמנו.
מצית את הדמיון.
וממלא את החלומות.
של מי שאתם.
ושל מי שעוד תהיו.
וכשתחיו —
תחיו בהווה.
ותמיד בזעם.
לפני
שמת
האור.