פנים חיוורות
מתחת
לכובע גרב
דהוי.
הפונפון
כבר נשר.
כמו בנו,
שנאלץ
לעזוב את לימודיו
כדי לפרנס
את הבית.
הוא סופר
כל קלוריה
שנשרפת.
כאילו גם היא
לא תחזור.
הוא מחפש
דלת.
ועוד דלת.
ועוד אחת.
ובכל פעם
מוצא
רק קיר בטון.
הוא גנב.
מהסוג הנמוך ביותר.
זה
שגונב
מן העניים.
הסמטאות
לוחשות.
הרטיבות
סוטרת.
היללות
כבר איבדו
את קולן.
הוא עדיין
משחק
בטריקים
שכבר מזמן
חדלו לעבוד.
האדון שלו
מעולם
לא הפסיד.
המחט
כבר אינה כואבת.
הרעב
כן.
מבטים ריקים
קלים יותר
מדמעות.
״לא אכפת לי״,
הוא אומר.
כאילו
זה עוד
יכול להציל
משהו.
מתוך מבחר הכתיבה של ערן לנדאו.