היא הייתה שם
בלי להתריע
בלי תירוץ.
פשוט שם..
קושרת את הירך שלה בירך שלי.
שקטה..
אצבעותיה מרככות, מרפות את עורי החתום, מפיחות
שלווה היכן שקעקעו בי החיים צלקות חפות תקווה.
מגעה מכוון. חשמל.
שפתיה חזקות.. מרפרפות בביטחון למוצא פי.
עניתי
כאילו חיכיתי חיים.
היא אמרה את שמי,
ואני אמרתי דברים שמעולם לא אמרתי, אפילו לעצמי,
בקול רם או שקט.
צחקנו פעם אחת מקרוב מדי
לפני שהתנשקנו שוב. הפעם עמוק יותר - חזק יותר..
עד שהעולם נעלם.
התעוררתי רועד על סדיניי הסבוכים.
אצבעותיי מכווצות.
נשימתי מחורצת.
כמה רציתי אותה.
החלום. לא שלם.
עז. בלתי אפשרי.. אבל נכון!
כל כך חי - כל כך אכזרי.
שום דבר כבר לא היה חשוב;
אין דבר נוראי יותר..
מזיכרון שלעולם אינו עוזב.
מתוך מבחר הכתיבה של ערן לנדאו.