ידיים
בידיי..
רכות אך יציבות.
נעות,
לוחצות,
מלטפות,
מתעקשות -
תובעניות.
מדברות בשפה
זכורה למחצה; ובכל
זאת, ידיי מגיבות אליהן מיד.
ובכל זאת אני נסוג
לאחור, מאותו הגבול שלא יכולתי לחצות.
שפתיים מביעות
חרטות חלושות,
בעוד ידינו
ממשיכות לדבר.
אני זוכר בבירור
את הטבעת
בטבורך..
אבל דווקא זו
שבכיסי
הפרידה בינינו.
מתוך מבחר הכתיבה של ערן לנדאו.