יושב על המרפסת
וחושב איך הגשם של היום
מזכיר לי אותך.
זה בטיפות הקטנות
שלובשות נשמה בדרכן מטה —
ברוך,
ובלחות המצמררת;
באופן שבו העננים הכהים
ממסכים את השמש ואת השמיים
ומוציאים מתוכם רק חושך.
השיר שאת אוהבת מתנגן ברקע
ומרגיע אותי.
מחייך אותי.
דוחק מעט את הזמן האבוד —
עוד טיפה מלכת.
בעיקר מפני שאני יודע
שבסוף גם זה יעבור.
ושוב תצאי אליי —
השמש שלי —
ותאירי לי את היום.